בגיל 20 נסעתי לדרום אפריקה. עם הזמן התגלגלתי לעבודה במסעדה של "נערות עובדות" פשוט כי קיבלתי המלצה מחברה שזה הדבר הכי מסעיר שיכול להיות. למקום היו נקרים בעיקר מלחים טורקים יוונים אמריקאים ויפנים מאוניות שעגנו בנמל, בדרכן ליעדים רחוקים. העבודה הייתה פשוטה וקלה, היינו מגישות שתייה ללקוחות, ויכולנו לשבת איתם במידה וביקשו זאת מאיתנו. ההכנסה הייתה זעומה, כיון שאת הכסף הגדול היו הבחורות עושות ב"תוספת הזמן" שביצעו לאחר שעזבו עם הלקוחות, לא היו תלונות מצד אף אחת. כמובן שלי לא הספיקה עבודת המלצרות, כי מן הסתם לא ביצעתי "עבודות נוספות" כשאר הבנות. בסופו של מצב, מאסתי בחיי הקצבה הזעומה, והחלטתי לשוב לישראל. אולם- בעיה רצינית עמדה לפני: הטיסה לארץ יוצאת מיוהנסבורג, ואילו אני נמצאתי בדרבן!!! אחרי מחשבה קלה, מצאתי פתרון: אחד מהלקוחות הקבועים של המסעדה, שכבר ידעתי ששם עליי עין- נבחר כמושיע. ערב אחד, בסיום יום העבודה, יצאנו לטייל בעיר- ואני שטחתי בפניו את בעייתי. ציינתי באוזניו כי אני אינני "נערה עובדת", ולכן לא אוכל לספק לו את מבוקשו, אולם אני מבקשת ממנו לתת לי 200 ראנד כדי שאוכל לקנות כרטיס אוטובוס ולהגיע לשדה התעופה. מובן שלאחר ניסיונות שכנוע מצידו על תמורה יותר הולמת מסיפור הגעגועים שלי הביתה, זכיתי לקבל ממנו 200 את ראנד המיוחלים.
באותו ערב יצאתי לבלות ולהיפרד מחברים, ובזבזתי את כל הכסף על שתייה ומשחקי סנוקר. נשארתי ללון אצל חברה, והתכנון היה לנסוע בטרמפים, ערב-הטיסה, עד ליוהנסבורג הרחוקה 5 שעות נסיעה. בבוקר יצאתי לכביש. מיותר לציין כי בדרום אפריקה הנאורה לא נוסעים בטרמפים. ראשון עצר לי איש. אמר שאינו נוסע ליוהנסבורג, אבל יוריד אותי ביציאה שבה הוא פונה, ומשם אמשיך לכיוון שלי. התיישבתי והתחלנו לנסוע. ברכב עמד ריח מוזר של טחב מהול בעוד משהו שלא הצלחתי לזהות. מבט חטוף לכיסא האחורי גרם לי לפעור את עיניי בתדהמה: על הספסל האחורי ישב דב שחור ושעיר, מביט בי בעיניו הקטנות, ומהבל פיו המסריח הבנתי את מהות הצחנה שבה חשתי לראשונה. סובבתי את הראש חזרה והפניתי מבט מבוהל אל האיש הנוהג. הוא הבחין בבהלה שלי ורק פלט נחרת צחוק קטנה. בראותו שהפאניקה לא חלפה ממבטי המבועת, הסביר עצמו בחצי משפט שהדוב הוא פשוט חיית המחמד שלו וששמו סם. הם יחד כבר חצי עשור, והדוב הוא בעצם קמע המזל שלו. בנוסף לכך, בכל פעם שלדוב נושרת שן, הוא מעניק אותה לאדם הראשון שנקרה בדרכו, ורצה הגורל שתהיה זו אני. כעבור שעה וחצי של נסיעה, יצאתי ממכוניתו עם דפיקות לב מואצות ושן חדה של דב מחמד בכיס הז'קט. הסדרתי את הנשימה, ניערתי את המחשבות המוזרות שהתרוצצו בראשי ועמדתי בצד הכביש. מיד עצר לידי רכב קטן ובו שני בחורים ובחורה. הם כיבו את המנוע , דחפו את התיק שלי לבגז' והפלגנו לדרכנו. עוד לא הספקתי להתרווח במקומי, השלושה שלפו 4 המבורגרים ענקיים והציעו לי לאכול. מיד אחר כך, הבחור שישב לצד הנהג שלף ג'וינט- ענקים, הרים רגליו אל ה"דש בורד" והדליק אותו בתענוג. נאלצתי לסרב, בכל זאת עמדה לפני טיסה של 8 שעות. ליוהנסבורג הגענו לפני הזמן, ולכן הציעה לי החבורה ללכת איתם לעשות קניות לערב שבו תיערך מסיבת בר בי קיו, ואף ציינו את אכזבתם מכך שאני נאלצת לטוס ולא אוכל להישאר איתם.
בהתקרב מועד הטיסה, הם הסיעו אותי לשער שדה התעופה, עזרו לי להעמיס את התיק הגדול על גבי, ושאלו אם יש לי כסף בכלל...... משעניתי שלא- שלפו שטר של 20 ראנד: "קחי, שיספיק לך עד לטיסה", ועלו על הרכב ונעלמו. עד עצם היום הזה, אינני יודעת את שמותיהם, גם אם אנסה להיזכר בכל כוחי. |