"לו ניסתה מדינה זרה לכפות עלינו את הרמה החינוכית הקיימת בימינו, היינו רואים זאת כהכרזת מלחמה"
הטענה המבריקה הזו נכתבה בדוח הוועדה הלאומית לבחינת החינוך, שמינה הנשיא רייגן בשנת 1983 בארה"ב.

ומכיוון שתפקיד ראשון של הורים הוא להגן על ילדיהם, הרי המסקנה היא: הורים צריכים לדאוג שלילדיהם טוב בבית הספר.

------------------------------------------------------------------------------------------    

כאשר הגיע בכורי לגיל בית הספר היסודי, התהפכו מעיי: גם הוא יעמוד בפינה? גם הוא ישנן פסוקים שאינו מבין? גם הוא יישלח להירשם? גם להורים שלו יקראו כדי לנזוף בהם דרכו? גם הוא יחכה לצלצול ויחכה לצלצול ויחכה לצלצול...

לא רחוק מביתנו שוכן בית ספר הדו-לאומי דו-לשוני נווה שלום. נסענו לראות. הוסבר לנו לחנות לצד החורשה, ומשם כבר נראה. ואכן הייתה שם חורשת עצי אורן מצלים, ביניהם פזורים כמה מתקני משחק. החורשה הייתה ריקה ושקט מהדהד שרר סביב. רק ילד אחד התנדנד על פיסת עץ הקשורה בחבל לענף גבוה. "שלום" אמרנו, והוא הנהן. "פה זה בית הספר?" שאלנו, והוא הנהן. "זה הפסקה עכשיו או שיעור?" שאלתי, כי בהיסטוריה שלי יש שניים: או שכולם בכיתות או שכולם בהמולה בחצר. הוא משך בכתפיו וקימט מצחו בפליאה, הסתכל סביב, חיפש תשובה במציאות, ואז אמר: "אני לא יודע".

באותו רגע ידעתי שזה בית ספר ראוי לילדיי. לאו דווקא בגלל השקפת עולם זו או אחרת, אלא בעיקר משום חוסר הצורך של בית הספר בשליטה בילדים, שקיבלה ביטוי בהתנהגות הילד.

------------------------------------------------------------------------

שליטה: זה הדגל של מוסד בית הספר, באשר הוא, והוא מתאים למרבית ההורים שגם הם מוטרפי שליטה, שליטה, שליטה.
    סידור המרחב בטורים ובשורות: שליטה.
        סידור הזמן לשיעורים והפסקות: שליטה.
            "כולם לשבת": שליטה.
                "כולם להסתכל ללוח": שליטה.
                    "יש לי עיניים בגב": שליטה.
                "שקט שיהיה כאן": שליטה.
            "הצלצול בשבילי": שליטה.
        יומן איחורים: שליטה.
    ציונים ותעודות: שליטה.
"גיל, תפסיק לחלום!": הכיתה צוחקת המורה שולטת.

קחו רגע אוויר, וקראו את תיאור בית הספר היהודי באחת מערי תורכיה לפני 150 שנה לערך.

הייתם שולחים לשם את ילדיכם?

"הילדים היו מתחנכים בתלמודי תורה [...] אלה היו בתי כלא עצומים לילדים. בתלמוד התורה היותר עתיק והיותר נכבד שביניהם ישבו להם שמונה מאות תלמיד, כולם רזים, מטונפים, לבושים בלויי הסחבות, יחפים, כשהקדחת אוכלת אותם; רובצים בתוך חדרים צרים ונמוכים, ישנים או יושבים על הרצפה, תחת השגחת מורים מתנמנמים ואוחזים בידיהם אלות או מקלות ארוכים, ואינם יודעים אף את יסודות הפדגוגיה. הילדים היו מבלים במוסדות כאלה הרבה שנים מחייהם ומשננים, מבלי להבין כלום, במקהלה, בצעקות מחרישות אוזניים, הרבה פסוקים מהתנ"ך, שאותו היו מתרגמים ל'לאדינו', שאף אותו לא הבינו. שום תכנית והשגחה לא היו, והכל התנהל על פי שיטות עתיקות וכרצון איש ואיש".
(נרסיס לון, חמישים שנות היסטוריה של חכי"ח. כרך ב', עמ' 35)

בטח שלא!
ובכן... רגע של יושר: מה השתנה?
הילדים נקיים, בגדיהם סדורים, המורים משכילים ותוכניות חינוכיות יש לרוב.
אלא שדבר אחד לא השתנה בין החינוך המסורתי המתואר לבין החינוך המודרני-תעשייתי הנוהג בימינו: הצורך ההיסטרי של המבוגרים לשלוט בדור הצעיר המתחנך. לשלוט ולמיין.

אז, הייתה זו שליטה באמצעות בורות והפחדה. חינוך שלא לימד דבר מלבד יראה, וניתב את מרבית הילדים לקבל על עצמם עתיד של חוטבי עצים ושואבי מים. בתוך כך התגלו המעטים שהיו תלמידי חכמים, והם שהוכשרו להוביל לעתיד את התרבות האנושית מדור לדור.

 
והיום: היום זו שליטה באמצעות השכלה ולחץ. ושוב – מרבית הילדים כושלים לצד הדרך, אינם עומדים בקצב, מוגדרים כלקויים למיניהם ["מוחלשים" – שמעתי שאומרים], מקבלים על עצמם עתיד של חוטבי עצים ושואבי מים. מעטים מתוכם מתגלים כראויים, הם המשכילים שיוכשרו להוביל לעתיד את התרבות האנושית מדור לדור.

כללו של דבר, האינטרס העמוק של החברה הבוגרת נותר כשהיה: בית הספר הוא מוסד שליטה ומיון של בני הדור הבא.
וההורים אינם חייבים לשתף פעולה עם עקדת יצחק ההמונית הזו.
אפילו ששר החינוך כועס מזה נורא.

אפילו מעט התעניינות מצד ההורים תוריש לילדיהם מתנה נשגבת: הם ילמדו שזכותו של אדם לערער על המובן מאליו. פי אלף חשוב יותר מכל השיעורים שילמדו יחד בבית הספר.