לילה כולם....כמעט, ישנים. האמת שקט בבית עד כדי כך שאני מפחדת להוציא את חוטמי מעבר לדלת חדר העבודה, שמא מישהו יבחין בי ויפתח בצווחה שקטה של אמממממא! אז זהו אני כאן, בהסגר מבחירה יושבת על המחשב ומקלידה. בצר לי אני משתעשעת שבוודאי הסיטואציה הזו של הסגר מרצון אינה חדשה ואינה קורית רק בדלת אמותיי, אלא בדלת ו-ה' אמותיהן של אלפי אמהות ברחבי הגלובוס. כאלו אנחנו אסירות של ילדינו גם בשנתם. אסירות מרצון. על אפשרות חנינה אין לדבר, הבנתי מאחרות וותיקות בתחום שהיציאה לחופשי אינה אפשרית ואינה הגיונית.
לא נעים לאמר, אולי חולני, אך בתקופה האחרונה נוכח האסונות המציפים אותנו הן מבחינה חברתית והן ברמה האישית אני מבינה, שוב, או נכון יותר לאמר, נזכרת שוב כי לכולנו תאריך תפוגה. עם שלי אני עוד יכולה לחיות (או למות), עם של ילדיי אין סיכוי, אמות לפני. והנה חדשות לבקרים אני פותחת את החדשות והן מלאות בילדים, בני נוער, אחים של....שנגמרים. קופצים, מתמוטטים, נהרגים בכבישים ופשוט הולכים לבלי שוב. המחשבה על אותה אם, אב, אח, שנשאר מאחור בלי מענה, בלי יכולת להפרד פשוט ממוטטת אותי. עם כל הקושי ברור לי שיום אחד אהיה יתומה, ומי יתן וירחק היום, עם כל הקושי ברור לי כי אני או בעלי נהיה אלמנים בשלב כלשהו בחיינו, עם כל הקושי אני מבינה כי אלו הם פני הדברים וסדרם. עם קושי אחד לא אוכל להתמודד . . . באמת הגרוע מכל. סבתי היקרה זכרונה לברכה, התמודדה עם אין ספור קשיים בחיים; בריחה מהנאצים, עלייה קשה לא"י, התאלמנות פעמיים ומה לא. לכל יכלה, המשיכה להחזיק את המשפחה כסלע איתן. דבר אחד שבר אותה סופית - מות בנה בתאונת דרכים, והיא כבר סללה דרכה לשנת השמונים שלה. לזאת לא יכלה. נשברה. הדעת לא סובלת התנתקות שכזו. לאור כל הנ"ל ובאהבה לצד כאב עצום, אני מסתכלת לעיתים על ילדיי ותוהה לכמה זמן קיבלתי אותם. מטורף, חולני, ממוטט. אני מסיטה מחשבה זו הצידה כנגע חולני, ויודעת כי אני יכולה למחשבה אך לא למציאות הפוטנציאלית. ומה אם....עד כמה אוכל להגן? צבא, בי"ס, חיים אכזריים והם כה רכים עבורי. תמיד יהיו, גם בגיל 30. אני תוהה כיצד ניתן במציאות כל כך כאוטית לתפקד, לשמור על שפיות, ולצידה להעניק להם את התחושה כי הם בטוחים, כי תמיד אגן עליהם כשבתוך תוכי אני יודעת כי לא תמיד אוכל. באותו תוך תוכי אני גם יודעת את התשובה לכך ואיך לעשות זאת. אך בלילה בלילה כשכולם ישנים....כמעט, אני מסתכלת על אזיקי האמהות שלי, אותם אני כל כך אוהבת, ומבטיחה לנגח את הראשון שירצה להוציא אותי לחופשי.
|