קאדו רעדה בכל גופה מתקשה לשלוט ברגשותיה. כתפייה רטטו, מבכי עצור. "אני אוהבת את הורי אדם וג'ודי, אלה הם הורי לתמיד לעולם, אך עם זאת אני חשה לעיתים בת בלי שם ובלי פרצוף". סכר הדמעות נפרץ והעיניים זלגו ללא מעצור. "טל אולי תחשבי שאני מתפלספת אבל אני עוד אחת קאדו סתמית, שהולכת לאיבוד בהמולת החיים". לראשונה מאז החלה קאדו לדבר, נשאה עיניה שהיו שטופות דמעות לעברה של טל. הפתעתה היתה מוחלטת. פני חברתה היו חיוורים כסיד, ככל שהתאמצה טל לדבר לא הצליחה להוציא הגה מפיה. היא נראתה לקאדו כדג מוטל ליבשה מנסה, מלעלע אויר לנשימה. ניסיונה האומלל של טל לחייך, שיוה לפניה הבעת בר מינן, וטל חשה עתה כמי שעומדת להתמוטט. רגליה לא נשאוה ובדי עמל הצליחה להרים ידה הרטובה, ממי הבריכה ולחבק אליה את קאדו. היא כימעט וחישבה להתעלף וצמרמורת בלתי נישלטת אחזה בגופה על אף החום הלוהט. למרבה פליאתה הגוברת של קאדו שניבטה בחברתה טל, אינה מאמינה למראה עיניה, שמעה אז מפי חברתה הטובה: "או קאדו,ככה הרגשת ואני לא ידעתי כלום". פיה המשיך ועשה מאמץ נוסף לדבר בלחש כמו אפס כוחה של הנערה. "ואני לא ידעתי כלום.." שבה ואמרה "אבל קאדו ,גם את לא ידעת..". "מה לא ידעתי?" עתה היה זה תורה של קאדו לתמוה ועיניההצבות מבכי נפקחו לרווחה. "גם אני קאדו.." לחשה טל ,עד, עד כי בקושי הגיעו דבריה לאזני חברתה . "גם אני ילדה מאומצת.. כשהייתי בת יומיים, ממש כזו פיצי זעירה, בחרו בי הורי ואימצו אותי לביתם. נכון שלא ידעתי ולכן אני כל כך מסוגלת להזדהות עם רגשותיך ולהבין את תחושת הנטישה שסיפרת לי עליה. איזו טיפשה הייתי אז" המשיכה טל בשטף, קולה נמצא לה עתה וסיפורה קלח בשטף. ההלם לשתי הבנות היה כמובן כפול ומכופל, הן לא ידעו עם לבכות או לצחוק. שתיהן חברות טובות ולשתיהן זימןהגורל תרחיש חיים זהה. אכן ניפלאות הן דרכי הגורל. הידידות ביניהן התחזקה לה כך כמו מעצמה והן חשו שתיהן כאחיות אובדות שמצאו מחדש זו את זו. קוטעות האחת דברי חברתה מתרגשות עד עמקי נישמתן ,קופצות מנושא לנושא ,סיפרו זו לזו על משפחותיהן ,על הוריהן ,על אהבות ושינאות.. הכל . לא הסתירו דבר האחת מרעותה. תחושת אושר עילאי על שותפות הגורל הזו שהזדמנה להן,זו שניגלתה להן כך במפתיע קירבה אותן וליכדה כמלט בינהן. קאדו ישבה ,רגליה היחפות חשות בשערו הרך של השטיח שהיה פרוש על הריצפה. ראשה היה מונח מתרפק בפינוק על ברכי האם שישבה סמוך לבתה. מיני ,כלבתה של קאדו ,נידחקה בין השתים ככל יכולתה. ג'ודי ליטפה את ראשה של קאדו . האהבה גדשה אותה, והיא הודתה לאל במרומים על רגעי החסד הללו שהעניק לה ברוב נדיבותו. קאדו, אף היא נהנתה הנאה מרובה, מנסה להאריך ככל האפשר את הרגעים המופלאים הללו בהם נהתה ממלוא תשומת ליבה של אמה. היא אהבה לשמוע מפי הוריה על אותן שנים שעברו עליהם שנים קשות ומרות קודם שאימצו אותה לביתם כבתם. ג'ודי היתה שבה ומספרת ברצון בקול רוטט משהו,על אותם ימים. עתה שבה חזרה ונזכרה בימים הקשים, בטרם הפכה היא ג'ודי, להיות לאם, לקאדו. "מי ימנה בתי את מספר הדמעות החרישיות ששפכתי על משכבי במחשכים..היה זה בסודי סודות, לבל ידע מכך שום אדם. נהר שלם היה יכול להיוצר מדמעותי. כלפי חוץ תמיד חייכתי אך עמוק בלב, הייתי בוכה. הרצון והציפיה להפוך לאם כמעט הטריפו עלי את דעתי. התקוה היא נתח ערב לחיך ובאמת מה שחיזק אותי היתה התקוה. המשכתי להאמין ולקוות כי החלום על אימהות יקום יום אחד ויתגשם. ואז קאדו, הטבעתי את מטבע הלשון הידועה שלנו: 'עד טיפת הוסת האחרונה' " אמרו שתיהן פה אחד. "נכון, הכונה שלי בכך היתה לוותר לחיים ולו במילימטר אחד. להפוך עולמות כדי שאקום ואממש את הזכות שלי בהיותי אשה. להיות אם מאמצת או אם טבעית , היינו הך מצידי. ידעתי שלא אנוח ולא אשקוט. סערתי בתוכי כל אותן שנים, ואיתי גם אבא שרצה כבר להפוך ולהיות לאבא. ושנינו חמודה, התאויינו לאמץ אותך. כלומר, ידענו כי נאמץ וניהיה הורים". קאדו הצטנפה לה עוד , כמבקשת להיטמע בתוך גופה של אמה, של ג'ודי. וכך, מוקפת לה אהבה אין קץ , נירדמה לה הבת. ג'ודי חייכה לעצמה במתיקות למראה בתה הישנה. היש תמונה יפה מזו? . ידה המשיכה ללטף את קאדו כמו מעצמה, ממוללת את שיערה באצבעותיה. ואז שבה ונזכרה באותם ימים קודרים.. דרך הייסורים התמשכה מבלי שתדע אם בכלל אי פעם יתגשם חלומה. התיכזבתוחלתה ? מי נביא וידע? פעם אף נסעו היא ואדם אל הכותל לבקש את חסדי שמים עליהם. הרצון העז והתשוקה העצומה הבלתי נילאית לילד, גרמה לה להחזיק מעמד. היא זכרה כיצד הטיחה בבעלה כי האמהות היא חלק בלתי ניפרד מנשיותה . אדם , כך זכרה , ניסה להרגיעה כשזעקה כשזעקה בקול לא לה, שאין משמעות לחייה בלי מימוש האימהות.הוא ליטף את שיערה והחזיק בה ברכות עד שנירגעה רוחה . עד שהסיערה שבערה וגעשה בה שככה לאיטה. הוא אמנם ניסה לרצות אותה ,כשטען בפניה שעם ילדים ובלעדיהם, היא היתה ונשארה ניפלאה בעיניו, אך הוא עורר בה כעס עצום, בידעה כי דבר מה בגופה נכה, אינו מתפקד כראוי וזאת לא יכולה היתה לשאת. האמת היא כי לפעמים לא ידעה ג'ודי עצמה מהיכן היא שואבת עוז רוח ותקוה שכאלה . האמונה היתה תמצית התקוה .כך המשיכו וחרקו שן עד לרגע בו גם אדם חש כי נישואיהם קרבים לעלות על שירטון .הם היו זקוקים לפסק זמן, להינפש ולהתנתק מהטיפולים, מהלחצים, מהכל..
ג'ודי חייכה כשנזכרה כיצד התנערו מכל מחויבות בעבודה. איך מחברים ומשפחה ממילא התרחקו עוד קודם לכן, ועל כן פרשו בקלות לחופשה מחיי היום יום. ברחו מהשיגרה המעיקה. בכל מקום בו התחשק להם לעצור ולטייל עצרו והניחו גופם על האדמה. מעל ראשם נפרש רקיע ובו מליוני, מלייארדי כוכבים. לראשונה זה שנים שכחו לזמן מה את הרצון העז לילדים. טוב, לא לגמרי שכחו, שכן הרי נרשמו לשירות למען הילד. אדם נשמע מגחך. גופו מתמר מעל ג'ודי וקאדו: אחר שב וחייך בשביעות רצון . "איזה מחזה ניפלא. ישנה?" שאל מורה באצבעו על בתו. "ששש!" לחששה אשתו , מניחה אצבעה על שיפתותיה. היא הגיחה לאט מתחת לראשה של קאדו, מניחה אותו בעדינות על הכרית. אדם כיסה את בתו בשמיכה קלילה , ונטל את ג'ודי במרפקה לעבר המטבח, שם, מעבר לדלת הסגורה צחק בקול בטוח שעתה לא יעיר את קאדו. "מתעוררים בי זכרונות ניפלאים על החופשה שלקחנו ,זוכרת?" אילו היה הברק מכה בה, לא היתה מופתעת יותר משנראתה באותם רגעים ממש. "מהיכן ידעת?" שאלה, "בדיוק על זה ישבתי וחלמתי לי כשהייתי עכשיו עם קאדו". אדם משך בכתפיו: "סתם זרקתי" ,גיחך, "האמנם גם את חשבת על זה?" תמה, אומרים שבני זוג דומים זה לזו במהלך השנים, אך האם גם בראשם פנימה דומות מחשבותיהם? עתה הגיש לשולחן כוסות קפה מהביל, ונטל את אלבום התמונות מהחדר האפל. ג'ודי פתחה את האלבום ולעיניה ניגלתה תמונת הרכב בכל הדרו, רכבם הקטן בו נסעו לחופשה עמוס לעיפה. "הוי!" צחקה "ראה, גם אתה עדין לבן כסיד. רק אחר כך תפסת צבע כאילו היית בדואי מסיני". אדם גיחך והוסיף זיכרונות משלו לערב נוסטלגי זה .הוא לגם מהקפה הופך דף נוסף באלבום התמונות. לעיניו ניגלו תצלומי החופים הנפלאים .בקולו נישמעו געגועים לחופי סיני המרהיבים ביופיים. "שם נטינו את האהל. זוכרת?" הצביע על תמונה נוספת ."והנה כאן אני עם החכה, ואת אופטימיסטית מושבעת, הכנת את המחבת על הגחלים. וכן ,נכון, אמנם הצלחתי לדוג לנו את דג הלוקוס הגדול ביותר שראיתי מימי. ו... הישר למחבת!" תפח על בטנו בהנאה מתמשכת. "בשרו היה מעדן גן עדן. ואז ג'ודי, עלה הירח, מגיח לאטו זורח באור מופלא שלא מהעולם הזה ביופי בלתי נישכח..." היא הינהנה בראשה ,עיניה עצומות, כמעלה בזכרונה חיזיון מופלא של ירח קסום מלא הוד. הם רבצו סמוך לשפת הים. מתענגים על מגעו החמים של החול הבתולי. צבעו היה צח ולבן.בינות לדקלים התמירים שבנאת המדבר היפיפיה, נשבה רוח מדברית חמה וקלילה. מאחור ,אי שם הרחק באופק האפל, נראו צלליות הרי דרום סיני, מטילי אימה ויראה .היו אלה הרים מבותרים פראיים, בעלי פסגות משוננות..עתה מצאו עצמם אדם וג'ודי צמודים זה לזו . לאורו של הירח ,נראו פני המים חלקים כראי. אורם המופז של קרני הירח, החליפו צבעים כבמשחק קסמים מכושף. ואז, כבמטה קסמים , עלה לפתע פתאום והופיע על פני המים שובל רסיסי אור בצבעי זהוב וכסף. נראה היה כאילו ניצתו בים ,אלפי פנסים זעירים ,.הללו ריצדו וזהרו, נשאים עם אדוות גלי הים ברכות מדהימה.. אדם וג'ודי ניבטו במחזה הלומים. הם חזו בשיאה של הצגת ראוה מהמיטב ,מחזה מדהים ומרהיב שמילא אותם אושר עצום מהכיל. אט נירדמו השנים על החול החמים שקלט את גופם החמים לקירבו. רחש הגלים שיכשוכם המונוטוני , שימש כשיר ערש מהנה. בבוקר התעוררו השנים לריחה של פיתה בדואית מגרה את הבטן והקרביים. זו עוררה את תאבונם ונאפתה בידיה האמונות של אשה בדואית עטויה שמלה שחורה, ועל פניה כסוי, רעלה. רק עיניה חייכו מבעד למעטה. בעלה של האשה הפך את החוף שסמוך למקום בו לנו אדם וג'ודי, לבית קפה קטן. שרפרפים נמוכים הונחו בצד שולחנות עץ זעירים, פרנסה מרובה לא נימצאה לו לבדואי אך ניכר היה משלותו שאין הדבר מטרידו כלל ועיקר. ממילא מרבית שעות היום ,היה האיש מנמנם,על החול הרך,מסומם מחומר חשיש שנימצא לו בשפע. אולם בשעה זו של הבקר, היה הבחור ער למדי. הוא מיהר להגיש לפניהם את מעשי ידיה של אשתו, ולצידה של הפיתה הריחנית הניח צלוחית, שנראה היה כי ראתה ימי ניקיון טובים יותר. עליה הניח לבנה טבולה בשמן זית זך, תאוה לעיניים, ומעל בזק זעתר שעורר את בלוטות הרוק של השנים. הם התנפלו על האכל מבלי להותיר פירור. לסיום גמעו ספלוני תה מתוק חזק ומעורר. לאחר מכן פרשו לחוף טופחים בידיהם על ביטנם לאות ועדות כי שבעו כדבעי. השמש טיפסה גבוה למדי בשמים ואדם התיז מי ים צוננים, לעבר אשתו. זו הצטרחה לה בהנאה משל היתה צעירונת שובבה. השנים הוקירו כל דקה שהעמיד לראשותם החוף הניפלא. הם מצאו עצמם מודים לאל על כל השפע הזה שהעתיר עליהם. מדי שעה היו שבים וטובלים במים ששטפו את גופם המיוזע והלוהט. עוד שעה ארוכה דיפדפו השנים באלבום, והתמונות עוררו בהם צחוק וגיל, סוחטות קריאות התפעלות מפיהם כאילו ראו אותן בראשונה. והאנחה היתה גם היא בלתי נמנעת "הינו זקוקים לכל טיפה ולכל סנטימטר מהטוב הזה. לקחנו ממנו מלוא חופנים. הינו זקוקים לזה באמת ובתמים..." התמוגגה ג'ודי מן הזכרונות, אך כמו בטרגדיה יונית, כאילו היתה חייבת למחוק את זיכרם של רגעי האושר ולשוב ולשאת את המציאות המרה שהיתה מנת חלקם. דבריה לא התאימו להתעלות שחשו בה אך דקה קודם לכן. היא נעמדה על רגליה באטיות, מוחה בקול שבור בפני ריבונו של עולם "הרי אלהים יצר כזו הרמוניה ושלמות בעולמו. מתחת ידיו יצאו נופי הקדומים רבי ההוד שחזינו בהם בסיני, מחזות נוף עוצרי נשימה של הוד והדר מופלאים, טבע יפיפה ומופלא. אם יכול הוא ליצור שלמות שכזו אדם, מדוע בחר דווקא בנו, להלאותנו במשך שנים בחסר הזה?" עתה נישמעה כמקוננת, טוענת במר ליבה כנגד הגורל האכזר הזה, זה שבו לא ניתן לה להפוך ולהיות לאם. אדם ניסה להוציא מאשתו את תחושת הכישלון והמרירות וכיוון את זיכרונה אל הפגישות שהחלו לערוך במשרדי השרות למען הילד. אכן, אז חזר לו החיוך ועלה על פניה של ג'ודי. "היינו במעין קורס הורות, גם לשאר הזוגות, כמו לנו, החל להאיר האור בקצה המנהרה האפלה". התור לאימוץ תינוקות הלך והתקצר. קרב והלך ובא היום המאושר בחיי השנים, יום קבלת התינוקת לאימוץ וחיבוק. עתה כבר נעורה קאדו משנתה והצטרפה להוריה. הללו המשיכו עוד שעה ארוכה להעלות זכרונות. היא דיפדפה אתם באלבום התמונות. עתה טרחה והגישה להוריה קפה מהביל ושבה תופסת את מקומה ליד השולחן סמוך להורים. היא לגמה לגימה מושכת בשיפתותיה בהנאה מהקפה שואבת בקול. "נו אבא", דחקה בו באדם, היא ביקשה ממנו לשוב ולספר את הסיפור כולו על אף שידעה אותו בעל פה. "ואז חמודה" שב אדם ונטל את שרביט המנצח על הכינוס המשפחתי הקטן הזה. "בדיוק כפי שהחל הכול ברעש והמולה, כך באחת סיימנו את ההדרכה במשרדי השרות למען הילד. כזכור, היינו עם אנשים נואשים נוספים, שממש כמונו שיוועו לתינוקות, לאחר שנבצר מהם, להביא ילדים לעולם. ואחר כל חרדת האלהים, הפגישות וההתועדויות למיניהן, הסתיים הכל בקול דממה דקה". "כלומר אבא, מה זאת אומרת?" היקשתה קאדו והמריצה אותו להסביר בעת ובעונה אחת. "זאת אומרת, שמעתה, ניטל היה עלינו לעמוד בדבר הקשה מכול. מכאן ואילך חיכינו לקריאה של השרות, ליום בו יקראו לנו לקחת לנו תינוקת מתוקה. ידענו שאנו רוצים בת, וגם היה לנו שם לבת, שם מוכן. נותרה רק הציפיה מורטת העצבים הזו שנימשכה ונימשכה עד שאמך, מלכת הפיתגמים, תרמה אף לעניין הזה את פסוקה וקראה לו לתהליך ההמתנה: הריון רוחני". "קוצר הרוח שלנו היה משגע" גיחכה ג'ודי, "אז החלטנו לעסוק בתכלית" המשיכה, תופסת את מקום בעלה בה משך סיפור המעשה. יום אחד ניכנסנו לחנות. ההנאה היתה מושלמת. שערי בנפשך קאדו, שאנו הוריך העקרים הניצחיים, ניכנסים לחנות למוצרי תינוקות! מי ידמה ומי ישווה לנו בכלל. המוכרת פנתה לעברינו בחיוך מיקצועי למהדרין, ממתינה לשרת אותנו באופן הטוב ביותר. אני," סיפרה ג'ודי, אני לא ראיתי אותה, ובכלל לא ראיתי דבר. כמו במגנט נמשכתי כמהופנטת למיטת התינוק המלכותית שניצבה לה ממש לידי. ליטפתי אותה בגעגועים עזים וידעתי מתוקה, שזו תהיה המיטה שלך. המוכרת לא ידעה נפשה מרוב הפתעה מכמות ההזמנות שממש הימטרנו על ראשה כגשם נדבות". "אמך קאדו, לקחה רק מהטוב ביותר". צחק אדם "והכל בכמיות של תירסר. תריסר מהסדינים האלה, הצבעוניים, תריסר או שניים מהציפות ההן, ובקצב רצחני כזה היא הזמינה את הציוד עד כדי כך שחשדתי בה, כי כבר מזמן היא הכירה את החנות ותיכננה את קניית הדברים, ורק היום ביצענו את תכניתה". אדם טפח לאשתו על בירכה, וזו חייכה במבוכה. "אמך ידעה בדיוק מה היא רוצה, וניכר היה בה כי מצאה בדיוק רב כל מיצרך ודבר". "והכול משופרא דה שופרא, משובח" חיקתה קאדו את דרך דיבורו של אביה שהביט בה משים עצמו כועס על ההפרעה. "ואל יקל הדבר בעיניך, קאדו, הן נסיכה עמדה להיצטרף לחוג המשפחה. הפכנו לקצרי רוח עם כל יום שעבר, רצינו שתורנו יגיע, התור לאימוץ ומהר מהר". אך השעון בשלו. ההמתנה הממושכת מרטה את עיצביהם. הימים כאילו הפכו ארוכים יותר. אך אין רע בלי טוב. באותן שעות המתנה ארוכות מאונס, הישתעשעו בני הזוג בהעלעת רעיונות, כיצד יפתיעו את בני המשפחה והחברים. ג'ודי הניחה מידה את הספר מתופפת באצבעה על כריכתו. אדם התישב לצידה בשיכול רגליים, מאזין ברוב קשב לתוכניתה. היא הירצתה בפניו את עיקרי הרעיון, זה שגילגלה בראשה.. |