פעם היו לי מלא פרפרים. היום אין אפילו אחד.
פעם רק חיפשתי לחלק אותם לכולם, שמישהו יבוא, יושיב אותם על כף יד ואני אנוח ויותר לא אפחד.
היו לי פרפרים וחילקתי קצת לכולם: הבאתי קצת לבחור מי"ב וליחפן שהלך עם מקל בכנרת. הבאתי אותם לנער הגבעות המתוק עם הריח של הוויסקי ולבחור ששמר עליי כשחזרתי מהצבא. הבאתי פרפר יחיד לעוד כמה על הדרך - לאנגלי, לגרמני, לזה עם הקעקוע של הנשר על הגב מהארלם ועוד אחד לזה שלא יודע לשאול.
בכל פרפר שנתתי ידעתי שנשארים אצלי עוד מאות, שזה אף פעם לא יהיה האחרון. זאת הסיבה שפתחתי את הבטן ונתתי להם לעוף, לא חשבתי שייתכן בכלל שיום אחד הם ייעלמו.
הפרפרים תמיד יהיו שם והם ימצאו כיוון נכון לעוף אליו ויובילו אותי לשם.
יום אחד הגיע שכן חדש לבניין, היה כבר לילה והיו כוכבים. הוא אמר שהוא רוצה לנסות משהו, משהו אחר. הסתכל, התקרב ונישק.
באותו הרגע אפילו שלא ידעתי זאת אז כל הפרפרים עפו אליך ולא השארת לי אפילו אחד, אפילו גולם קטן להתנחם בו.
באותו לילה לקחת לי את כל הפרפרים.
                                                                              Ş 
עברו מאז הרבה שנים ואני כבר הפסקתי עם סחר הפרפרים. אחרי תקופה ארוכה שחיפשתי אותם הבנתי שהם נשארו אצלך עוד מהימים שהיית שם איתי וקיוויתי שאם אני אחכה מספיק זמן יבואו אליי חדשים.
אז חיכיתי.
היום, את הפרפרים שלי שלקחת אני כמעט ולא זוכרת, אבל מאז לא בא אף פרפר.
לפעמים מגיע מישהו שנראה מחפש שיעפו אחריו, בודק אם יש משהו שיכול לצמוח ממני, גולם שיהפוך לפרפר יפייפה עם כנפיים גדולות וסגולות.
הוא לא שם לב או אפילו מתחיל לחשוד, ואני לא יודעת אם לספר לו ואם כדאי.
אני בכלל לא יודעת איך אפשר להגיד למישהו שעפו לי כל הפרפרים?
או יותר גרוע, איך אני אגיד לו שאני לא יודעת מתי הם ישבוו אליי חזרה?