אחד הסיוטים של גיל 18-19היה "שבתות קצרות".

המושג הזה מתייחס לשבתות שקיצרו לנו אותן בצבא

בגלל "פאקים" (טעויות) שעשינו או מספר קטן של אנשים בכוננות.

שורה תחתונה, אחרי 3 שבועות או חודש שלא היינו בבית

היינו יוצאים מהבסיס בשישי ב 14:00 נגיד וחוזרים כבר בשבת ב 17:00.

ביום שישי בלילה, הייתה תוקפת אותי חרדה.

פחד ללכת לישון. כי ידעתי שכשאתעורר תתחיל הספירה לאחור.

"סבלתי" מזה כבר בשישי בלילה, ובטח בשבת בבוקר.

כל דקה, כל שעה, ספרתי את קיצי לאחור.

הפעם השנייה שהכרתי את זה בעוצמה עוד יותר גדולה

הייתה פרידות. פרידות ממערכת יחסים.

לא משנה כמה זמן

ברגע שהייתה אהבה חזקה, הפרידה קרעה לי חלק מהגוף.

בגירושים זה היה פי 1000 יותר חזק.

זה קרע לי את העור מהעצמות. תלש לי אותו כמו שאווה לשיערות

אכל לי את הבשר החי של גופי וקטע לי איברים.

חלקים מהראש, מהנפש, מהלב נשארו שם.

היה גם קוצר נשימה. היו עצירות בצד כביש 4 כדי להוריד חגורה רגע

לפתוח כפתור בחולצה, לצאת מהאוטו, ידיים למעלה, לפתוח ריאות

ולנסות לנשום. לומר לעצמי: יש פה אויר. הכול בסדר.

זה רק בראש שלך. יש פה אויר. אל תחניק את עצמך. אתה יכול לנשום.

זו חרדה. חרדת נטישה.

במקור, ייתכן שהיא נולדה אצלי, כשאבא שלי ואמא שלי נפרדו.

זה היה כשהייתי עובר. זאת אומרת, שההורים שלי נפרדו

כשאמא שלי היתה בהריון איתי חודש 4 או 5.

הפסיכולוגים אומרים שזה מייצר אצל ילדים חרדת נטישה

וקשה להם להיות בגלל זה לבד.

זה משפיע על כל החיים.

הפחד מלהיות לבד מונע בעדך להיכנס לקונפליקטים ומו"מ עם אנשים סביבך

אתה מקבל יותר דברים שאינך אמור לקבל מהם

ושוכח את עצמך. סובל, כי אין לך יכולת/כוח לומר לא. או "אני הולך"

כי אתה כבול ונישאר במקום, כדי לא לחוות יותר "נטישה".

הפחד מתואר ע"י מומחים כפחד כמו מוות.

בעבודה, אתה מנסה לרצות את הבוסים והלקוחות

שיהיו מרוצים

כי אתה רוצה שיאהבו אותך.

ההתמכרות שלך לאהבתם של אחרים אותך

מעבירה אותך על ההגיון וקבלת החלטות "קרה".

לוקח שנים להבין את זה, להשתחרר מזה

ולא ליפול למלכודת ה "תאהבו אותי".

רק אם וכש לומדים להיות לבד

לומדים לחיות קצת עם עצמך

מצליחים להשתחרר מזה.

כשלומדים לישון לבד, במיטה "קרה"

ולהצליח להירדם.

כשלומדים להיות בשקט עם עצמך בלי סלולרי צמוד לשיחה אחר שיחה

כדי לא להישאר לבד.

כשלומדים לסגור טלויזיה ורדיו, שרק נמצאים שם בשביל שיהיה קול

שיהיה "מישהו" שם בצד השני, איתי, איתך. כשנגמלים מזה

מתחיל תהליך של לנצח את חרדת הנטישה.

רבים סוחבים את זה עד גיל 60 או עד המוות.

לא מדברים (גם) על זה, מטאטאים את זה, כי זה לא סקסי.

זה לא גברי/נשי/עוצמתי (אגו) להיות כך תלותי.

אבל זו משימת התבגרות ככל אחרת.

יש לזה טקטיקה של פעולת נגד

יש לזה תובנות

זו "בעיה" או אתגר ככל יעד התפתחותי אחר.

מקלחת. ספרים. כתיבה. מנטרות ששולחים לעצמנו מהמוח שלנו בקול שלנו.

אלו ואחרים עוזרים קצת לנצח את זה.

בקלות אפשר לבלבל התנהגות

אם סיבה אחרת או מקור אחר שמניע אותה.

רק הבנה של מקור ההתנהגות יכול לוודא שהיא אכן התנהגות נבחרת

כזו שנבחרה על ידך, שבחרת בה

והיא אינה תוצר של פחד או חרדה רדומים.

הדברים הללו נאמרו באהבה

לעצמי ולאחרים

שאולי הכירו את התחושה הזו פעם

וזה יעזור להם להבין אותה טוב יותר.

הדברים נכתבו תחת הכותרת "פתיחות גדולה יותר"

לעצמי ולך, שאני מנסה ליישם במקום הזה.

שאולי ילדיי גם יום אחד יקראו את זה ויגידו

שאם אבא היה פתוח ודיבר גם על הדברים "הפחות נעימים"

אז גם לי מותר. והם יפתחו את הרגשתם

ויפתחו את עצמם. ייגדלו את עצמם. יתעצמו.

19:49

אני לבד.

בלילה אני עובד היום. כמו חייל.

ופחות לבד לי עכשיו. אני מרגיש יותר טוב.

תודה על ההקשבה,

ערן.