בזמן לימודיי בספיר, גרתי בקיבוץ באיזור שדרות, וכאמור הנני חסרת רישיון כך שלהתנייד מעבר למכללה ובחזרה היה די סיפור מהתחת אז כדי לקנות את לחמי (כי לא ממש הרשיתי לעצמי יותר מזה), הייתי עושה כמו יתר הסטודנטים שלא יכלו לעבוד בזמן לימודיהם האקדמאיים.. מלגות.

אז חוץ מפר"ח שגם סיפורי הפר"חות שלי שווים פוסט ואפילו 2 (וזה לא במקרה פרחות במקרה הזה), ניתנה לי ההזדמנות לעשות משהו שלא נופל בחיק הרבה אנשים.

אחת לשבוע בימי חמישי, הייתי נוסעת הרחק לכלא באר שבע, עוברת מליון בדיקות בטחוניות, ונכנסת לאחד מבתי הכלא המסוכנים בארץ לשעתיים בשבוע שבו אסירים שחטאו במגוון החטאים (נרקומנים, מתעללים ומזניחים ילדים, מעילות גניבות ואונס)ועומדת מולם, כולי הקטנה מולם הגדולים, עם השרירים, ומלמדת אותם על גדלים של פריימים וזומים.

בהתחלה הם לא ידעו מה לעזאזל אני ושותפי לפשע (הייתי חייבת למען האירוניה לכנות את זה כך סלחו לי,) רוצים מהם, ניסינו להראות להם את מבצע ספתא והם ממש לא הביעו עניין, ועוד איזה סרט אנימציה, והיה קשה לקבל שיתוף פעולה.

אבל משבוע לשבוע הם התחילו לאהוב את הרעיון, והתחילו לכתוב "תסריט" לסרט משלהם שאותו הם צלמו בהדרכתינו ביימו ושחקו ובסוף ערכנו להם אותו וגם התייעצנו איתם על הפסקול.

הם עשו מעין "בית קפה" של הכלא, שבו קורים כל הדברים מבחוץ "מאפיונרים" שמשחקים בששבש ובעל הקפה שהוא כאילו מועל ומתייחס לא יפה לעובדים וכו. כמה מהם ממש נכנסו לזה והרגע הכי מרגש היה שכשהם צפו בסרט שערכנו ואחד מהם אמר שממש קלעתי במוזיקה מבין מה שהם בחרו (הם בקשו איזה שיר בערבית כי רובם המוחץ היה מהמגזר הערבי) כי זה ממש הרגיש כמו תחושה של קפה במזרח ירושלים -שזה במהות החשיבות של פסקול בסרט.

מאוד נקשרתי לחבר'ה בבית כלא והיה לי ממש עצוב שנגמר כי זו הייתה מלגה עם המון ערך מוסף, לא בגלל השכר (הזעום)  יצאנו ברווח  אלא כי אני חושבת שמעבר לזה שנתנו להם לטעום מעשייה הקולנועית נתתו להם גם משהו לחכות לו, וגם קצת אמונה.

אני מעולם לא הייתי מדמיינת בחלומות הפרועים שלי שאעמוד מול אסירים שעשו דברים מפחידים ונוראיים ואלמד אותם קולנוע, ובכלל קשה לראות מעבר למישהו שאתה יודע שבצע פשעים קשים, אבל זה מה שנקרא הזדמנות, ולא סתם אומרים אותה עם המילה "לתת".

בשביל שמישהו אחד יתן הזדמנות השני צריך לדעת לזהות אותה, ולקחת אותה ובתהליך עם האסירים זה לא היה קל לגרום להם להקשיב ולקחת ונדרש המון עבודה על אמון, משני הצדדים, ומחוייבות, וראש פתוח. אבל בסופו של דבר יצא לי מזה חוויה שלא אשכח לעולם.

וגם למדתי על עצמי הרבה דברים כמו לדבר מול קהל כי תמיד הדרכתי ילדים ובכל זאת עם מבוגרים זה קשה, קבלתי בטחון, ולמדתי לראות קצת מאחוריי בנאדם, ולדעת להבחין למי מגיעה הזדמנות שניה ומתי לא ולעמוד על שלי.

השבוע נתתי לעצמי הזדמנות, ועשיתי את שהיה עליי  למרות שרב הדעות היו חלוקות.

השבוע יצאתי בשעה טובה מהבית של אימא, לקחתי סיכון ואני גרה במקום הכי מגניב בת"א (וישן, בבניין הכי ישן בת"א). התחלתי לעשות משהו שאני ממש אוהבת, שיניתי את השיער קצת, התחדשתי במשהו שרציתי כבר הרבה זמן, והחלטתי שאני נשארת שם, אני מאוד גאה בי על האומץ שלקחתי , מתה מפחד מדיכאון אפשרי שעשוי לצוץ כמו בכל פעם שאני עוברת שינויים דרסטיים אבל 2 חברות הזכירו לי שלהתאמן על פחד זה להילחם באהבה, ואני לא רוצה להילחם בה. לא רוצה להיות תקועה ולא ארשה לעצמי עוד.