האם הדברים שאנחנו כותבים, הם האמת, שהיא בעצם חלקים מאיתנו? כל סיפורי הפנטזיה, החלומות בהקיץ והדימיון המשתולל, האם אלה הם לא שיקופים של אחד מהצדדים שלנו?

כשאתה מספר על מישהו, סיפור כואב בדרך כלל, האם זה לא אתה בכסות אחרת? כמו שהיינו צוחקים מהבדיחה ההיא של הבחור שבא להתייעץ, עבור בעיה שיש "לחבר שלו".

ואם זה כך, אז אני מתה מפחד. לא כי יחשבו או יגידו או ישפטו, כי אני עצמי אשב לקרוא את חיי, הפעם כמו שכל אחד אחר מבחוץ יכול לראות אותי.

אנחנו ממגנים את עצמנו מפני המעשים שלנו, דיסוננס קטן לעולם לא הזיק. אבל פה- לשבת ולספר את הדברים חייב להיות כנה, אמיתי, ריאלי, אחרת משהו "יחרוק", יצרום לאמת שלנו.

ואז אני - מתוך השקפתי הפציפיסטית, מתחילה במלחמה: ספרי לעצמך או שקרי לעצמך......ההההה.........

כל הזמן אני חושבת, מתי אוכל לכתוב עלילות מרתקות, עם דמויות מורכבות ושובות לב, שסוחפות את הקורא לאיזה קליימקס ריגשי ומשאירות חתימה בזכרונו.

אבל אני יודעת רק לספר על האנשים שהכרתי, ועל הימים שעברתי. המציאות שלי עולה על כל דימיון.

אז אני מתה מפחד, להתחיל לספר לעצמי מחדש על האנשים שהכרתי ועל האהבות שספגתי ועל המקומות שביקרתי ועל הטעויות שעשיתי.

לוקחת אויר וצוללת למים. מחר יום חדש.