שבת בבוקר וכמה שסבבה עם כל המשפחה והילדים זה זמזום אינסופי. רעש. כל "אבא" או "תביא לי" או "אבא כתפיים" מצמיק אותי. הופך אותי לצימוק. אני בורח לחדר עבודה, לסטודיו, ושם את שולי רנד. אייכה. איזה מאבק ... בין משפחתיות חיבוק ואושר לזמזום ורעש אינסופי של ילדים. שקט. שקט בבקשה. זה שאני בן 42 וכל זה לא אומר שאני לא צריך שקט. לבד. לנוח את המחשבות לנקות את הראש להבריא מהשבוע לבכות תסכולים החוצה. לשמוע את קט סטיבנס בשקט. לאכול לאט ובחכמה הקצב המהיר הורג. היה מתאים לי להיות היום במדבר במצפה רמון באיזה אוהל עם מינימום. הרים, ניר, ועט. לדבר אל עצמי. עם עצמי. לשמוע בהיר יותר את הקול שלי מתוכי. "המללה" קוראים לזה בפסיכולוגיה קוגניטיבית לדבר אל עצמך זו שיטה מס' 1 כדי להתפתח. או לשרוד ... (: טוב. די לילל. בינתיים קט סטיבנס כבר פה איתי. שבת נעימה. ערן |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אגב, לא מבין מה מוצאים בשולי רנד.
האמת שאוהל במצפה רמון יכול לעשות אחלה ריסט לנשמה. לך על זה
הילדים מתחתנים , מגיעים עם ציוד עודף - מוצצים טיטולים , בקבוקים ורעש , בלכתם משאירים צונאמי !
שבת שלום
זה חזק
תפנים אותו באמת
איזון קוראים לזה
וחוץ מזה תנשום עמוק
עוד כמה שנים זה עובר
הזמזום הזה הופך לקולות הנכדים
אמאאאאל'ה
בגלל זה אני כבר מתכננת איך אני חוצה יבשות בשליש השני ולא מתעסקת בקקי