שבת בבוקר וכמה שסבבה עם כל המשפחה והילדים זה זמזום אינסופי. רעש. כל "אבא" או "תביא לי" או "אבא כתפיים" מצמיק אותי. הופך אותי לצימוק. אני בורח לחדר עבודה, לסטודיו, ושם את שולי רנד. אייכה. איזה מאבק ... בין משפחתיות חיבוק ואושר לזמזום ורעש אינסופי של ילדים. שקט. שקט בבקשה. זה שאני בן 42 וכל זה לא אומר שאני לא צריך שקט. לבד. לנוח את המחשבות לנקות את הראש להבריא מהשבוע לבכות תסכולים החוצה. לשמוע את קט סטיבנס בשקט. לאכול לאט ובחכמה הקצב המהיר הורג. היה מתאים לי להיות היום במדבר במצפה רמון באיזה אוהל עם מינימום. הרים, ניר, ועט. לדבר אל עצמי. עם עצמי. לשמוע בהיר יותר את הקול שלי מתוכי. "המללה" קוראים לזה בפסיכולוגיה קוגניטיבית לדבר אל עצמך זו שיטה מס' 1 כדי להתפתח. או לשרוד ... (: טוב. די לילל. בינתיים קט סטיבנס כבר פה איתי. שבת נעימה. ערן |