ביום ראשון האחרון בקרתי בהדר אשר בחיפה.
לאחר שסימתי את עניני, בא לי לאכול פלפל ערבי בעיר התחתית.
היה יום נאה והחלטתי לצעוד רגלית דרך ואדי נסנאס.
בשלב מסויים חציתי את הכביש, לא במעבר חציה.
מהרתי לחצות את הכביש ולא שמתי לב למהמורה שהייתה במרכז הכביש.
קרסולי התעקם ועפתי למרחק מטרים ספורים.
המהלומה הייתה עצומה ודם רב נזל מברכיי, הייתי על סף העילפון...
בשארית כוחותיי גררתי את עצמי לעבר המדרכה.
המדרכה הייתה רטובה, כנראה מהגשם שירד לפנות בוקר.
אף אחד לא ניגש על מנת לעזור לי.
המחשב הנייד שלי שכב במרחק של כחצי מטר ממני...
רק לאחר מספר דקות זחלתי לעברו והנחתי את ראשי עליו...
שכבתי בסך הכל כעשר דקות... המכוניות צפרו ואף אחד לא התעניין בגורלי...
רוח קרירה עזרה לי לחזור לעשתונותיי...
וכשאני מדדה המשכתי לצעוד לעבר העיר התחתית.
לפתע ראיתי קונדיטוריה כשעוגת שמנת מפתה מונחת בחלון הראוה שלה.
נכנסתי לקונדיטוריה ורכשתי את העוגה, בקשתי מהמוכר כוס מים וכף חד פעמית...
תוך מספר דקות טרפתי את העוגה על השולחן בתוך החנות... היא הייתה כל כך טעימה!
אפילו עלתה בראשי המחשבה שאולי טוב שנפלתי...
אחרת לא הייתי מעז לטרוף עוגת שמנת שלמה
למחרת, נשמה יקרה טיפלה בפצעיי וחבשה אותם בהרבה אהבה !
והיום פחות משבוע, כל הכאבים והפצעים הפתוחים התרפאו... "כמו חדש"
אין לי מושג מדוע בא לי צורך לספר לכם את סיפורי הנ"ל.
מקווה שניתן ללמוד ממנו דבר או שניים...