כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הנה אני באה!

    רשימות של ירושלמית בגוש דן

    ארכיון

    יוצא(ת) לאור

    4 תגובות   יום שבת, 15/1/11, 11:38

    (פוסט אורחת)

    ''

    נסעתי לחפש את עצמי במקום אחר. החלטתי לעשות סטופ וריסטרט לחיים שלי.

    אז עזבתי את מקום העבודה, עזבתי את הדירה ואחרי כמה זמן נסעתי להתאוורר בחו"ל. נסעתי לאחד מהמקומות שאניהכי אוהבת, ידעתי ששם אקבל תשובה לשאלה הגדולה שלי.

    הייתי יושבת שעות מול הנהר, מביטה בזרם, מרגישה את עצמי נסחפת, מתערבלת, גועשת ושוקטת. הכל בשעה אחת או ביום אחד. לאט לאט התחלתי להכיר את החברה' מסביב, אלו שבאו לשם עם שאלה גדולה משלהם, או אלה שבאו סתם להתאוורר. נעשינו חבורה אקלקטית משהו. היינו צעירים ומבוגרים, אחרי לימודים, לפני חתונה וכד'. כמו שרק מקומות כאלה יכולים להפגיש ולחבר בין אנשים.

    יום אחד מישהו סיפר לי שהוא פגש בחור מדליק בערב לפני כן, ושההוא הוזמן לאכול איתנו ארוחת בוקר. 10 דקות אחר כך הוא הגיע. הסתכלנו אחד על השני, והיקום השמיע קליק. נשבתי מיד בעיניו הטובות, שהביטו בי וכאילו חדרו לי לנשמה. כשנרגעתי, ועברתי לסרוק את שאר המרכיבים שהיוו אותו, ראיתי טבעת גדולה על אחת מאצבעותיו. הרגשתי כמו בשיר של אלניס מוריסט-

    It’s like meeting the man of my dreams

    and then meeting his beautiful wife.

    (רק שהוא היה בלי האישה, שברגע האחרון החליטה לא להצטרף לטיול הזה)

    מכל החבורה שלנו הוא היה הכי קרוב לגילי, השקפות העולם שלנו היו זהות התחביבים משיקים והיו לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. בהתחלה עוד עשינו את עצמנו לא מודעים לקליק הזה שעבר בינינו. היינו נפגשים בבוקר לארוחת בוקר ואחר כך מבלים את היום בנפרד. אחרי יומיים הכל התהפך. היו לנו שיחות גליות על הכל, חשפתי בפניו את כל ליבי, והוא הקשיב, ייעץ ובעיקר עזר לי לצאת מהמערבולת ההיא שהייתי שרויה בה.

    ערב אחד מצאתי אמתלה להגיע לחדר שלו. משהו דבילי כזה... הדרך למיטה ולמימוש התשוקה שהתחילה לבעור בנו הייתה קצרה. יומיים לא יצאנו מהחדר כמעט. הלכנו רק לאכול בבוקר ובערב, שאר היום בילינו במיטה, משביעים את רעבוננו אחד לשני.

    אחרי ארבעה ימים, גן העדן נגמר. הוא חזר ארצה, לאשתו והילדים, אני המשכתי את מסעותיי לאורך הנהר. פעם בשבוע שבועיים הוא שלח לי אס אמ אס, ד"ש מארץ הקודש וכמה הוא מתגעגע ומחכה שאחזור. כל אס אמ אס שכזה האיר את יומי וריכך את המחשבה של החזרה ארצה.

    אחרי חודשיים נגמר הטיול שלי לאורך הנהר. למדתי הרבה על עצמי במסע הזה, חזרתי ארצה מלאה בכוחות חדשים. שבועיים אחרי החזרה שלי הוא בא לבקר. ואז התחיל הסוד הזה ששמרתי בבטן. פגישות חטופות באמצע היום, טלפונים בשעות לא שעות. סיפרתי לחברה אחת, זו שידעתי שלא תשפוט אותי, זו שידעתי שתשמור עליי ועל ליבי. היא הייתה קול המצפון שלי וההיגיון שלי, כי שלי הלך לאיבוד בסיפור הזה.

    המפגשים שלנו הפכו לתכופים יותר. הוא גר בעיר אחרת רחוקה ממני, אבל בעבודתו הוא נייד והוא מוצא תירוצים לצאת אליי, קובע פגישות באזור מגוריי ואחר כך בא. חצי שנה של פגישות גנובות, של השתוללות בין הסדינים, של שיחות ושל אינטימיות גדולה. ואני נפלתי חזק. איפשהו במהלך הזמן הזה התאהבתי בו. ידעתי שהוא לא יעזוב את המשפחה שלו, שאני מרעננת לו את השגרה האפורה שהוא חי בה (או שחשבתי שהוא חי בה). מצד אחד לא השליתי את עצמי, מצד שני ללב חוקים משלו.

    הבטחתי לחברה שלי שלקראת השנה האזרחית החדשה אני מסיימת את הסיפור הזה ונכנסת לשנה החדשה ברגל ימין, נקייה ומוכנה לפגוש את הגבר הנכון בשבילי. זה שאעשה איתו ילדים ואחיה איתו את חיי. ואז הוא בא ערב אחד , וזה היה הערב הכי מיוחד שלנו, זה במהלכו הוא כמעט אמר לי שהוא אוהב אותי.  ראיתי את זה בעיניו, הרגשתי את זה בגופו.  ואני, פחדנית שכמוני, לא הייתי מסוגלת לגמור את זה באותה הפעם, כי התמכרתי אליו כמו לסם. כל פעם אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, והיום אני מסיימת את זה. אבל ברגע האמת לא היה לי האומץ, וההרגשה המתוקה של לנוח בזרועותיו טשטשה את חושיי.

    לפני שבוע הוא התקשר אליי לשיחת חולין ולספר לי שהוא מתגעגע ושייקח עוד שבוע שבועיים עד שנוכל להתראות שוב. במהלך השיחה הזו הוא גם סיפר לי שאשתו בהריון. התגובה הראשונה שלי הייתה "מזל טוב". אחרי ההתאוששות מההלם הרגשתי שהדם אוזל מגופי. האשליה התפוצצה לי בפרצוף. כל הזמן הזה חשבתי שאני לא רק האישה האחרת, אלא האישה העיקרית.

    פתאום הבנתי שאני באמת צריכה לסיים את זה, אחרת אני עשויה לפספס את הגבר הנכון שלי ואז אמצא את עצמי בגיל 50 לבד על הגג בשבתות וחגים. כנראה שהייתי צריכה את סטירת הלחי הזו בשביל להתעורר.

    הלוואי שיכולתי לכתוב כאן שזה כבר נגמר ושזה מאחורי. בינתיים אני מתחמקת ממנו בכל מיני תירוצים, לא עונה לשיחות ממנו ולאס אמ אסים. אני בעיקר עצובה עכשיו, אבל גם מרגישה תחושת הקלה ושלמות עם ההחלטה לעזוב.

     נשאר רק להוציא את זה לפועל.

     

    תודה לירושלמית שנתנה לי להתארח אצלה בבלוג

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/2/11 18:25:
      אה.. זה אפילו די נחמד...
      :-)
      "ואז אמצא את עצמי בגיל 50 לבד "
      מורכב ב-יותר...בהצלחה
      וחיבוק עוטף:)
        17/1/11 13:40:
      בהצלחה!
        16/1/11 14:19:
      "נהר זורם ביניהם"
      מהיום הראשון עד לרגע הפרידה הבלתי נמנעת.


      המממ... תחושת האמפתיה שלי מתערבבת בהמון שאלות, ותהיות.
      "הוא כמעט אמר לי שהוא אוהב אותי"
      אבל הוא לא. גם לא מוזכרת בטקסט שום הבטחה או הצהרת כוונות מצידו. אולי הייתה, אבל אם הייתה - מדוע פרט חשוב כזה לא מוצא את מקומו בסיפור?
      וראית בעיניו? הרגשת בגופו? או שרצית לראות ולהרגיש? יש לי תחושה עמומה שחלק מהעניין הוא סוג של היסחפות ברפסודה על פני נהר הרצונות והחלומות שלך, וכמובן שהוא לא עצר אותך לרגע. היה לו נוח הסידור הזה וכנראה שעדיין נוח לו.
      ועכשיו, לומדת לחתור?