והיינו מהלכים ברחובות מנהטן, אני, דני ואשתו מירב.

ערב יום שישי, דני סגר את חנות הפוסטרים שברחוב ,47,  הלכנו לקנות חומרים לעשות לנו  שבת, כשאני מתארח בביתו, ואשתו מבשלת ממאכלי צפון אפריקה של בית ילדותה.

ודני הלך לפנינו בצעדים מדודים כשהוא משלב את ידיו מאחורי גבו.

"דני אתה צועד בדיוק, אבל בדיוק, כמו אביך" אמרתי.

דני נבהל, והפריד מיד בין ידיו, כשהוא מכניסם מהר לכיסי מעילו.

היה קר

ואני המשכתי לראות את צעידתו, ולהיזכר איך היה אביו הולך לצידו של אבי, בתום יום עבודה, כשידיו משולבות מאחורי גבו, מדדה בצעדים עייפים, לאחר יום עבודה מפרך, ושנת רגעים ספורים, באוטובוס אגד, שנסע במהמורות רחוב אבא הלל, כשאבי תופח על גבו תחנה לפני, להעירו .....כשעבדו יחד במשך שישים שנה ויותר.

נזכרתי איך כילדים אכזריים, הכניסו ה"חברה" הגדולים, לתיבת הדואר של הורי דני, צב ים שטוח, חלקלק, מגעיל ומוזר למראה, שתפסו בירקון. ואיך עמדו בצד, והתגלגלו מצחוק התגלגלו עד כאב, כשתיבת הדואר נפתחה ו..

חייכתי חיוך של ילד

דני שצעד לפנינו בצעדי אביו, הביט אחורה וראה אותי ואת אשתו מירב משוחחים, ואולי...אולי, קרא חיוכי הילדותי ומחשבותי.

כשהייתי בן 13-14 הייתה ורדה בת העשר-אחת עשרה, שכנה, ואחות, וידידה, וחברה, וגם אהבה נערית טהורה, דופקת בדלת ביתי מדי ערב, ונכנסת ומתיישבת ב"הול" על מושב הספסל   על יד אחי ואני. מתישבת אל מול שולחן העץ, עם משטח הזכוכית השחורה. ואני כתמיד, זוכר שחיכיתי לנקישות אצבעותיה הרכות בדלת, שכן על אף "שנותיה" כבר היינו בקשר של ידידות חמה שלא פענחנו כל כך חשיבותה, עד היום.

הפעם היינו אחי ואני, וגם דני ועוד אחד או שניים מחבריו של אחי, שהיו חברים קרובים עד לפטירתו, וגם אחרי. חברות של פעם. חברות שלי, עם חברים ילדותי, לא הייתה מעולם.. וורדה שנכנסה והתישבה ב"הול" הכניסה אותי כתמיד למעט רצינות "גברית" ואחריות "חכמה" לכל מילה ומילה שאמרתי.

וממני תוך כדי צחוקים, בדיחות וסיפורי היום ... נפלטה...  "נפיחה" ...

שקט שלפני הסערה, השתרר מיד בחדר. ואני, כשעיני עוברת במהרה מעיני ה"חברה" לעיניה של וורדה, פלטתי מילה חסרת ביטחון ומבולבלת.... "התבלבלתי!" אמרתי בקול, כשאני מסמיק כולי.

כל החברה פרצו בצחוק רועם, שהרעיד את קירות הבית. דקות ארוכות שנראו לי ארוכות מאוד ה"חברה" געו בצחוק עד כאב!.

"התבלבלת?" שאל מישהו, וורדה שחייכה, הביטה בי במבט ספק מרחם, ספק עומד להתפוצץ מצחוק, עם שאר החברה.

ודני שמהלך עכשיו לפני, באותם התנועות המתנדנדות של אביו, ברמת גן לפני חמישים שנה ויותר...  עכשיו כאן, ברחוב 47 במנהטן, והמגדלים הענקיים הופכים אותנו לחגבים, כשאר הדמויות מתרוצצות ברחוב, אמר לאשתו:

"את יודעת מירב במה נזכרתי?" הביט בי כשחיוך ערמומי מרוח על פניו, ובמחשבה על אביו שהחזירה אותו באחת, לימי ילדותינו.

"אספר לך סיפור על אהוד שנזכרתי"..... "התבלבלת אה, התבלבלת"

עוד לפני שהתחיל לספר, דני נמרח מצחוק. מילל, שמח, ורועם. כמעט נפל מצחוק, כשהוא מרקד על מרצפות מנהטן ברחוב 47 ......"התבלבלת הה?"

והתמונה...  כחידון שלא תזהו לעולם

אז כך:

היום מאחורי הגשר מימין ניבנו מגדלי בורסת היהלומים בן ר"ג לת"א, על חורבות בריכת "גלי גיל שבה התחרמנו בילדותינו. רכבת מרכז, ונתיבי אילון היום משמאלו של הגשר.

ואני כילד עם מצלמת "לייקה" הייתי בדרך לבית הספר ...אבל איך שהוא מגיע לירקון, מטייל בין עצי אקליפטוס ומים

התמונה מנחל איילון, ה"מוסררה". שבחורפים של אותם ימים, היה לעתים עולה על גדותיו, וחוסם את המעבר בין ת"א לר"ג. 

.