רציתי לכתוב לפני שני לילות פוסט סוג של ציני על דברים שלמדתי מגריז, בברלי הילס, ועוד מוצרי תרבות שחינכו אותי להיות מי שאני. (בברלי הילס-לעשות קוק-עדיין לא, ומגריז למדתי שבסוף סנדרה די כן משתנה בשביל הבחור שלה).

רציתי לכתוב פוסט על ההפגנה, ועל כמה היה טוב ללכת למען מטרה שאני באמת מאמינה בה , בזמן בו אני די חושבת שהפכנו לכה אדישים ועד כמה זה מתסכלף וכמה אני מאמינה בשינוי שיכול להיות, וכמה טוב שאנשים מתחילים להבין שאם לא נעצור את זה באמת יהיה כאן פשיזם. על ההצגה שעשו המפגינים רק כדי להתסיס, על ידיד שנעצר כשעיר לעזאזל, ועל האנשים הטובים שפגשתי בדרך.

רציתי. אז רציתי.

רציתי עוד רשימה שלמה של דברים. ואני עדיין רוצה.

כתבתי פה מלא דברים שרציתי ומחקתי אותם

כי מסתבר שלהגיד את האמת יש מחיר

מסתבר שאני צריכה להתנהג אחרת מאיך שאני מרגישה

אז חשבתי שבמקום הדברים שאני רוצה אכתוב את הדברים שאני אוהבת. 

אני אוהבת את השמיים כי הם בוכים איתי.

ואני אוהבת את הפוני החדש שלי

אני אוהבת שצעדתי המון היום, לבד (פגשתי מלא אנשים )אבל רציתי ללכת ולא עצרתי כי לא היה עם מי.

והכי אני אוהבת את החברים שלי כי הם לגמרי איתי.....!

נראה לי שהמש"ל זה ש:

אני שבורת לב בעיר גדולה עם מלא חתיכים ברוטשילד.

יהיה טוב בטוח.

ואני גם אוהבת אותו. כי זה לא באמת משנה אם זה בחזרה או לא. זה ממני והלאה,

איך הולך השיר הזה... של עברי לידר.. האהבה שלי שקשה בשבילכם, היא טובה בשבילי, אז היום לא אתן לה ללכת.

אבל טוב שיש חתיכים ברוטשילד. (תודה לך מ.ג)