אני יכולה להבין את הקרייבינג האין סופי הזה רבותיי.

יכולה להבין את הבלבול ואיבוד הדעת המוחלט לנוכח אישה רכה בעלת עור משיי בריח של עוגיית חמאה שנתבלה בדיוק בכוס חלב חם.

אני יכולה להבין איך באות מלחמות ולמה גברים הופכים עשירים והופכים עולמות רק כדי לקבל את הזכות להעביר יד גדולה על בטן מתוחה, עד שד זקור. על אישה.

תמיד אהבתי גם נשים, אבל אני חושבת שרק בערב הזה, שקרה, הבנתי באמת מה כוח כישופה של אישה אחת, אישה אמיתית.

משהו בדרך שבה היא זזה, בצורה בה עישנה, באופן בה לגמה מפיית בקבוק זכוכית מגושם. משהו בה שיבש לי את חוש הטעם, את חוש הריח, וכל הוויתה השתלטה בי ונגעה.

רוך היא מילה לא מדויקת, היה שם זעם גדול, התגופפות אמיתית.

היה שם עצב ומתח וכאב שנשפך על סדינים חרוצים.

היו בה חיים.

בבוקר המחרת לא יצאנו ליום שבא ולא הגפנו את התריסים.

נותרנו בדיוק כמעט.. באותה התנוחה.

חוץ מפעמיים כשקמתי להכין חלב חם אליו הוספתי שתי מקלות מקופלת (כמה אירוני)

כשחזרתי בצהריים להוריד את הכלב, לא הפסקתי לדמיין אותה, וכל גל כזה הוליד בי רטט של רכבת הרים בתנופתה.

היום אנחנו נפגשות שוב, הפעם בחוץ

במקומות של בני אדם, נשאב אל תוך הקצב של העיר

שלא תיגע העיר...

הערב... שיבוא