באופן מקרי לגמרי אחד מנכדי הביא את המילה שבכותרת לתודעתי. הם שוחחו, נכדי וחבריו מהצבא בטווח שמיעתי וקלטתי את המילה לחזל"ש, שאיננה מוכרת לי. יש לי חולשה מולדת למילים ולכן לא התביישתי ושאלתי. מסתבר שבצבא היום, בדיוק כפי שהיה כשאני שירתי שם לפני כמאתיים שנים, מדברים בקיצורים. ולחזל"ש הוא פועל שיצרו מהביטוי "לחזור לשגרה". 

אבל הביטוי "לחזור לשגרה" ולא בצורתו הצה"לית המקוצרת, מוכר לי היטב מתוקף היותי ישראלי המוקף כל הזמן בכרוניקה אסונית: פיגועי פח"ע, רציחות בעולם התחתון ברחובות בין אזרחים שלווים שנרצחים סתם בדרך אגב, רציחות במשפחה, בתאונות דרכים, בעבודה, פדופילים, מניאקים, כל מיני חולרות ומה לא. ונדמה לי, שכל הישראלים הנפגעים משלל האסונות הללו  -  הדבר החשוב להם ביותר הוא לחזור אל השגרה. וזאת, כאשר הם עדיין הלומי ייסורים נוראים מאבדן יקיריהם. ואילו אני הקטן חושב שלחזור לשגרה מהר מאבל הוא הדבר הגרוע ביותר לבריאות נפשו של אדם. כי אבל צריך למצות עד תום. לבכות את כל הדמעות, להתאבל עד כלות מבלי לחשוב על השגרה. השגרה תבוא מאליה לאחר מיצוי האבל. היא לא תחליף את רגשות האבדן שילוו את האדם השכול עד יומו האחרון. אבל מיצוי האבל מתן ביטוי לרגשות הכעס, הזעם וחוסר האונים האנושי לעומתם, יביאו את האדם האבל אל השגרה הבלתי נמנעת בצורה טבעית יותר, מאולצת פחות. זו השגרה הרעה שאחרי האסון הפוקד אדם.

וקיימת גם שגרה טובה. השגרה שאחרי החגים הבלתי נמנעים, השגרה שאליה מייחלים כל ימי החגים המטרידים. השגרה הטובה והנפלאה של סתם יום של חול עם בוקר כחול, שעליה שר לפני עידן ועידנים שמעון ישראלי. וזה כבר החזל"ש הטוב.