בעקבות וועידת דה מרקר לעסקים שאך זה הסתיימה לה בשבוע שעבר ועסקה כולה סביב סוגיית התכנון לטווח ארוך של הזירה העסקית והציבורית בישראל, עולים מספר הרהורים ותהיות.
למראית עין, היוזמה של העברת תקציב דו שנתי, זו הפעם השנייה ברציפות, הינה יוזמה ברוכה שנגזרת מתוך שיטת הממשל והמנה השלטוני הראויים שקיימים בישראל בעשור השני של המראה ה-21. על מנת להצליח "לעבוד" ולהוביל מהלכים עסקיים ללא קנה אקדח שמכוון לרקת האוצר במשך החצי שנה של לפני אשרור התקציב, "הגן" ראש הממשלה החומרני ושר האוצר הרוחני את יוזמת התקציב הדו שנתי. כך, מרגע העברת התקציב יש לרשות הממשלה שנה וחצי נטו לניהול שוטף של ענייני המדינה.
אבל הפלא ופלא, למרות כל הכוונות הטובות, הנה כבר כעת, רגע לאחר אישור התקציב הדו שנתי לשנת 2011-2012, הרימו כל בעלי היכולת, כלומר, הוועדים החזקים, את הראש וכל אחד בתורו דורש ומקבל בסופו של יום את ליטרת הבשר שלו. החל מראשי הרשויות, כלה בעובדי הנמלים וכעת אלו עובדי שירות החוץ. כל מי שכוחו בוועדו מריח שראש הפירמידה לחיץ ובתורו סוחט עוד טיפה מלימון התקציב העסיסי.
כך שחודש לאחר אישור ונעילת התקציב מוצאים עצמם ראשי האוצר שממונים על שמירת השמנת (שמזמן כבר הפכה ללבן ) שוברים את הראש מאיפה ועל חשבון מי לממן את שמירת מסגרת התקציב. מהמגזרים שמחזיקים את הקואליציה כגון עדות חרדים אי אפשר כמובן לקחת. ואז כולם נזכרים ברוב הדומם, המכונה מעמד הביניים שגם ככה כבר מדמם, ומטילים עליו גזירות בצורה של מסים עקיפים דוגמת הדלק, המים וכל מה שלא בידי גורמי שמיים.
והנה לכם הגרסה העדכנית, העכשווית והמעשית של תכנון ארוך טווח בישראל של שנות האלפיים. קונים את שלמות הקואליציה בעזרת שלמונים ושימונים של השותפים שמייצגים מגזרים שוליים ואילו את נטל המס מטילים על הכתפיים החסונות שלעולם אינן נשברות של מעמד הביניים שלא מצליח למחות בגלל שהוא עובד כמו חמור על מנת לעמוד בעליות המחירים החדשות. כמובן שמי שמעלה קול צעקה ומחאה מיד משויך לארגוני השמאל שעל פי הצעת החוק השערורייתית מיועדים להשתקה חוקתית.
ואם בארזים אחזה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר ? |