אדי מרפי אמר פעם שכשמישהי מתחתנת עם גבר בגלל הכסף שלו, התפקיד שלה בחיים הוא להפוך לזונה של בעלה. בכל פעם שהוא רוצה, היא חייבת להזדיין איתו. זה הכול. זו המשימה שלה בחיים, להזדיין עם בעלה. זה קצת מזכיר לי את הסלבריטאים בפייסבוק. התפקיד שלהם זה להיכנס לכרטיס של עצמם פעם ביום ולאשר בקשות חברות. הרי הם מפורסמים כפטריות אחרי החביתה ומבוקשים כראשי החמאס, ולפיכך הם לא צריכים לעבוד קשה. אישור, אישור, אישור, אישור. זה הכל. הם לא צריכים לשלוח עציצים, להמציא אפליקציות, לעשות פוקים לבחורות ולהתחכם במיילים. הם יושבים שם, ברגליים מורמות, ונהנים מכל העושר של בעלם, בשעה שפשוטי העם עושים קופי פייסט להודעה שקיבלו מהם ומפרסמים אותה בתור כותרת בבלוגם. החיים הטובים במסלול המהיר למסלול המהיר.

 
רשתות חברתיות הופכות, בתהליך אורבני טבעי, לרובוטיות יותר ויותר. רמת היצירתיות בפייסבוק מזכירה מעט את החבר'ה מהגסטפו: אי אפשר להתעלם מסימני ההריגה השיטתית. אמנם לא של בני אדם, אבל בהחלט של זמן. לא צריך לכתוב כלום, לא צריך להמציא שום דבר. צריך רק לקבל דברים ולשלוח אותם הלאה, כמו במירוץ שליחים. וכמו כל ספורטאי מצליח, אתה מניח שכולם רוצים להיות חבר שלך רק בגלל שאתה שם. בג'יי דייט ז"ל לפחות נפנפו אותי על בסיס מראה חיצוני, או מראה פנימי, או הגובה שלי או ההשכלה או השומנים שבורחים לי החוצה כשאני מתכופפת לנגב את הריר הלא-רצוני שלי מהרצפה. אבל בפייסבוק, עוד רשת הכרויות חינמית במסווה של נטוורקינג, אין שום סיבה שלא לאשר מישהו. כבר מזמן לא מוסיפים רק חברים אמיתיים, כי אז לכל אחד היו שבעה-שמונה חברים, וגם ככה אתה יודע עליהם הכול, ומה אכפת לך מה הם הספיקו לעשות עד גיל שלושים, וכמה אנשים הם נשכו כדי להפוך לערפדים. אז מוסיפים חדשים, שיהיה. ובגסטפו כמו בגסטפו, אנשים הופכים לסדרה תופחת של מספרים.

ואם אתה לא שם, זה לא שאתה לא קיים, אתה סתם צריך לרפרש את עצמך עד שהעלים שלך יצמחו לבד. אז אני נשארת בפייסבוק, ונהנית לקרוא את כל עדכוני הסטטוס של החבר'ה שלי. עכשיו זאתי ישנה, עכשיו זה עושה כלים, ההוא חושב שככה וההיא חושבת בדיוק ההפך, זה חוטף סטירה, זאתי בועטת לו בנקודת הפי, ההוא משנה את התמונה שלו, ההיא בועטת לו בנקודת הפיקסל. נפלא, פשוט נפלא. אין שום סיכוי שאני עוזבת, אחרת איך אדע מתי יש אירוע מפגר בלבונטין שבע, שבוודאי לא אגיע אליו גם אם יכרתו לי את הכסף למוניות? איך אהיה מעודכנת בכך שעבדול מתורכיה חבר של נטאשה מרוסיה? (סתם שיקרתי, שניהם מישראל). כי פייסבוק, כמו האינטרנט בעצמו, כמו טלפון נייד וכמו הבלוג של ולווט, הוא משהו שלא היינו ממש צריכים, עד שהוא הומצא וכעת אי אפשר בלעדיו. זה ממכר כמו סקס, וסקס הוא כמו רשתות חברתיות - כשזה טוב, זה ממש טוב, וכשזה רע - זה גם בסדר.