מיון, טרבלינקה, סיירת

פורסם ב"העוקץ"

לא מזמן הלכתי לאסיפת ההורים האחרונה בבית הספר של בני, הלומד בכיתה י"ב. אסיפות הורים הן ההזדמנות של הנהלת התיכון להציג את החזון ואת היעדים להורי התלמידים בכל קבוצת גיל. דווקא מגבלת הזמן ויכולת הקליטה של קבוצת הורים לחוצה בשעת ערב מאפשרת הצצה לתמצית הערכים המכתיבים את התנהלות התיכון. במבט לאחור את מה שאמרה לי המערכת בשלוש אסיפות ההורים בשנות התיכון ניתן לתמצת לשלוש מלים או בראשי תיבות מט"ס: מיון, טרבלינקה, סיירת. 

כיתה י': "מי ירום ומי ישפל / מי יעשיר ומי יעני"*
אסיפת ההורים של כיתה י' עסקה במיון. ההורים הנרגשים שמעו הסבר מפורט לעייפה על הדרך בה ממויינים הילדים על פי הישגיהם החזויים בבחינות. ניכר היה בעליל שעיקר מחשבתם של המורים והמנהל היא להגיע למקסימום אחוזי הצלחה על ידי הכוונת הנער למסלול "הנכון". את המצטיינים, התגאו המנהל והיועצות, מאתרים ומכוונים למסלולים של בגרות במקצועות כפיזיקה, תכנות או רובוטיקה, ומי שכישוריו נראים מבריקים מעט פחות יודעת המערכת לשלוח למגמות ההומניות. הרעיון שמשורות התלמידים יצמח יום אחד משורר או פילוסוף כלומר נער או נערה חכמים שיבחרו להתעמק בספרות או בהיסטוריה לא עלה כלל על הדעת: האינטליגנטים שבילדים ילמדו מתמטיקה מוגברת ואת מינימום הספרות האפשרי. נקודה.

מי שכישוריו נמוכים עוד יותר ילמד בכיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל) והמקצוע המורחב שלו יהיה גיאוגרפיה. רק גיאוגרפיה לתלמידים ה"גבוליים" ולהם בלבד. לא יתכן שילד מבריק יתעניין בסביבה הפיזית או האנושית ואם ילד בטווח הציונים המוליכים למסלול המב"ר ישתעמם מגיאוגרפיה – זב"שו. מתחת לפרוגטוריום המב"ר נמצאים מדורי החלשים שלהם שמות קוד כ"חץ" ו"אתגר" כשברור שהחץ לא מחודד במיוחד והאתגר מאותגר בהחלט, כך שהעדר תעודת בגרות אצלם לא יאכזב ולא יקלקל סטטיסטיקות הצלחה.

כיתה י"א: שם התחנה טרבלינקה
אם כיתה י' נועדה בעיקר כדי למיין ולבדל את אצולת הרובוטיקה מאספסוף הגיאוגרפיה, הרי שבכיתה י"א עוסק בית הספר סוף סוף בהקניית ערכים. את סוג הערכים ואת אופן ההקניה שלהם לנוער ניתן לסכם במלה אחת: טרבלינקה. ילד שהצטלם באושוויץ ונפנף דגל על הרמפה "שם" הוא מן הסתם ערכי ככל שיכול התיכון לקוות. המסע לפולין הוא גולת הכותרת והמטרה הבלעדית כמעט של התיכון מחוץ ל"הכנה לבגרות". מובן שאת הזדמנות הפז הזו לא תבזבז המערכת על סתם לימוד. הנערים משננים היטב שהשואה היא מעין שאלה ודווקא הם איכשהו "תשובה".

מסע לפולין. צילום: cc by-euroIL

כיתה י"ב: קרבי זה הכי אחי
אם תהה הנער או ההורה לאיזו שאלה הוא מהווה "תשובה" הרי שהתעלומה תיפתר בכיתה י"ב, בה רותם בית הספר את זמנו ומרצו להציג אותה בפני הנער: גולני או דובדבן? שפע פרוספקטים, בהדפסת אופסט איכותית על נייר כרומו שוטפים את תיבת הדואר. היחידות השונות מוצגות שם כשילוב בין חברת היי-טק לטרק הרפתקני. השירות תמיד "אתגרי", היחידה תמיד "איכותית" ומערכות הנשק תמיד "מתקדמות", איפשהו על הדף נחבאות אל הכלים, בין שפע צילומים המכוונים לצעיר שטוף טסטוסטרון, גם שתי מלים שאולי הייתי מפספס אילולא שאל אותי בני מה זה בעצם איו"ש לא צריך דווקא שם "תעסוקה". "תעסוקה באיו"ש" זה הביטוי הקצרצר בו המציאות היומיומית של המחסומים והסגרים פורצת אל צה"ל של ניירות הכרומו, ומיד נסוגה מהדף לטובת צילומי חיילים מול מסך מחשב או מעוטרים בצבעי הסוואה.

בית הספר מעמיד לרשות נציגיהם התלת-ממדיים של הפרוספקטים זמן בלתי מוגבל למכור את מרכולתם לנערים. הילדים שלא נפגשו עם סופר, אמן או הוגה דעות מאז נכנסו לתיכון פוגשים נציגי יחידות וקצינים המקנים להם בשמחה מלוא החופן "מוטיבציה". אתר האינטרנט של בית הספר מציג בצדו הימני של דף הבית הפניות לאלבומי מסע לפולין ואת הצד השמאלי מעטרת אבוקה שהקלקה עליה מקשרת לדפי זכרון לבוגרי בית הספר הנופלים. מיותר לציין כי גאוות בית הספר היא על אחוזי המתגייסים, הקרביות והקצונה.

קרן אור אחת היא מורה אמיץ שהעז והקרין לבני ולחבריו את סרט התעודה "מחסומים". מעשה הרואי שלא הוסיף לו פופולאריות וגם לא הצליח לשנות את מה שכבר גובש והתמצק בתודעה. לאחר מכבש ערכי של 12 שנים התרשמו רוב הצופים הצעירים כי החיילים בסרט "יצאו גברים".

כנס הסברה של צה"ל לתלמידי תיכון

עצוב ומהורהר יצאתי מאסיפת ההורים האחרונה בה כיכב, לאחר הקדמה חינוכית קצרצרה, קצין קבע שפירט בהתלהבות את שלבי המיון ואת חשיבות טופס המנילה (העדפת יחידות). הלכתי במסדרונות חפים מעציץ או תמונה, בין כיתות אפורות שאין בהם דבר מלבד שולחנות פורמייקה מתקלפת ולוח. השירותים – מטונפים ומוזנחים – היו מעין השלמה וסיכום של המט"ס החינוכי. גל הצחנה והלכלוך כאילו הכריז בקולה המתכתי של המערכת "נו אז מה? באושוויץ היה נייר טואלט? בגולני יהיה יותר נקי?"