אברהם אייזן המכונה בְּרָם, הוא סאטיר: חצי-אדם, חצי-תיש. פעם, כשביקרתי באתונה, קניתי פסלון בפלאקה שדמה לו בדיוק. כולל הגודל המוגזם של אבר המין.

מכל המקומות שבעולם, הכרתי אותו דווקא במנזר, בעין כרם, בסדנת שתיקה. ישבנו בזווית של 120 מעלות זה כלפי זו בזמני המדיטציה; תירגולים בעיניים עצומות שבהם עולם התוכן שלך מגלה את טבעו האובססיבי ואת פניו המכוערות. בכל פעם שפקחתי עיניים, נתקלתי במבט התכלת של הסאטיר מפציע לעומתי. כך ציינתי אותו לעצמי במשך חמשת ימי הפנטומימה. וכשנגמרה הסדנה, ומצאתי אותו יושב לידי במושב האחורי של הטרמפ לתל אביב, התנשקנו ארוכות ועמוקות, ללא מילים.

לא פגשתי אותו כבר אחד עשר חודשים. ולא היה קשה כל כך להיפרד ממנו אחרי שהוא התגלה כאינפנטיל, בטלן, בודהיסט-עלאק, גזען, גנדרן, דיפרסיבי, הומופוב, היפוכונדר, וכחן, זיין, חלש, מניאק, נרקסיסט, סטלן, פוליגמיסט, פרזיט, צדקן, קורבני, רב-זיין, שקרן ותרנגול רברבן.

היה קשה להיפרד מהפנטזיה עליו.

בניתי סביבנו את סרט הפנטזיה הכי יפה שיכולתי לדמיין. הכי מעניין והרפתקני. הפנטזיה הזאת היתה הבלון האדום שלי.

"הבלון האדום" היה הסרט האהוב עלי כשהייתי קטנה. ילד בודד בפריז מוצא בדרך לבית ספר בלון אדום שמשחק איתו, שמאמץ אותו, שמביא שמחה לחייו. הבלון הופך ליישות כל כך משמעותית, כל כך אנושית, שבסוף הסרט הוא לא סתם מתפוצץ; החיוּת עוזבת אותו. הוא גוסס ומת.

זאת תמונת הפנטזיה שלי כשהאוויר יוצא ממנה. לאט לאט ובייסורים.