על הפרישה של אהוד ברק והערה על הפלת המשטר בתוניסיה

הפרישה של אהוד ברק ממפלגת העבודה תהפוך את היום הזה להיסטורי. אהוד ברק היה מעין שסתום בשמאל הישראלי. מהיום שבו נבחר בשנית להנהיג את מפלגת העבודה, נמנעה מהעם אלטרנטיבה שלטונית כלשהי. בשם ה"מרכז" הקדוש, נמחק כל הייחוד של מפלגת השמאל הגדולה בישראל ולא נותר ממנה דבר שיבחין אותה ממפלגות גדולות אחרות. ה"שמאל" הצטמצם לפתרון "שתי מדינות לשני עמים" באיזה שהוא עתיד בלתי נראה לעין שיתגשם רק משתתפתח קומבינציה בלתי אפשרית של תנאים. בתחילת דרכו, סימל ברק השתלטות של אינטרסים צבאיים על מפלגת העבודה. ברק, כמו קצינים בכירים אחרים, בחר במפלגה בשל ההבנה שצה"ל נפגע מהאילוץ לשלוט באוכלוסייה אזרחית. אולם ככל שעברו השנים, אפילו עקרון שטחי זה נשחק ממנו ולא נותר אלא פוליטיקאי שמעוניין בשימור משרתו בכל מחיר.

הדחף לשימור המשרה הפך את המפלגה – כמסגרת מוסדית מורכבת של מגוון רחב של רעיונות וזרמים – למכשול. ברק פעל לפרסונליזציה של המפלגה. אם זה היה תלוי בו, היא היתה נראית כווריאציה נוספת במפלגות הפרסונליסטיות המוכרות בישראל: צומת, שינוי או ישראל ביתנו. אולם תכנית זו של ברק גררה עוינות הולכת וגוברת במפלגה, שהגיעה לשיאה בהודעת הפרישה של היום.

למפלגתו החדשה של ברק, "עצמאות", לא צפוי עתיד מזהיר. ברק הצליח להחריב את אחת מהמפלגות הממוסדות והגדולות בארץ, למעשה מה שהיתה אחת המפלגות ההגמוניות החזקות ביותר גם בהשוואה עולמית. איזה סיכוי יש למפלגה זעירה ולא מוכרת תחת הנהגתו? "עצמאות" היא ככל הנראה פיקציה שתמצא את דרכה לליכוד או לקדימה בדרך זו או אחרת. אבל עבור מפלגת העבודה, נפתחה הזדמנות חדשה לשיקום מעמדה ואולי גם לשיקום השמאל הישראלי.

זאת ההזדמנות לבכירים במפלגה, חלק מהם מוכשרים ומסורים, להציב אלטרנטיבה אחראית וריאלית. אין זה המקום לדיבורים על אוטופיה סוציאליסטית מהסוג ששלי יחימוביץ ועמיר פרץ זורים לעבר ציבור ספקן וחששן. אך בוודאי שזה לא המקום להמשך המגמה הנוכחית של מפלגה חסרת-בושה שמצרפת את עצמה לכל ממשלה שתקרא לה. מדינת ישראל חזקה ועשירה מספיק בכדי להתמודד עם הרבה מאד בעיות שממררות את חיינו. ממשלה יצירתית יכולה לקדם אותנו מאד. נראה ששלטון הימין לא מעלה פתרונות יצירתיים יותר מתערובת של כוחניות והיסטריה. החל מפתרונות צבאיים לסוגיות מדיניות, דרך קיצוצים בתקציבי רווחה וכלה בהשתת מסים כבדים על צרכני מים או בעלי רכבים כדי להתמודד עם בעיות אקולוגיות או תקציביות. עכשיו זאת ההזדמנות של השמאל למצב את עצמו כאלטרנטיבה: הצבת פתרונות ריאליים במקום שימוש בכוח הכפייה של המדינה. אפילו דברים קטנים כמו תיקון נזילות בצינורות מים (דרכן אובדים כ-30% ממי השתיה שלנו) שעלותו שבר מעלות ההשקעה במפעלי התפלה, זה כבר הרבה יותר ממה שנעשה כיום, וזה ישפר לאין ערוך את רמת החיים שלנו. מדברים קטנים כאלה מורכבת ממשלה שיודעת מה היא עושה, שפועלת למען הציבור ולא למען אינטרסים צרים. כך צריכה להראות מפלגת העבודה בעידן פוסט-ברק.

ההפיכה בתוניסיה

תוניסיה, כמו דיקטטורות רבות אחרות, מלמדת אותנו את המחיר שממשלה משלמת על כך שהיא משתמשת בכוח במקום במדיניות. ככל שהכוחניות גוברת על התפקודים המועילים של המדינה בחברה, כך המדינה נעשית מבודדת יותר, וכך היא נאלצת להשתמש יותר בכוח עד שלא נותר ממנה דבר למעט אותו "גוף של אנשים חמושים" בתיאורו הציני של פרידריך אנגלס.

אבל התוניסאים בוודאי ילמדו בקרוב שהפלתו של שלטון מנוון זה החלק הקל. בנייה מחודשת של המדינה אחרי הקריסה תוכל להיות משימה בלתי אפשרית. שלטון שנופל על-ידי התקוממות עממית בדרך כלל לא מוחלף במשהו טוב יותר. במקרים רבים הצבא תופס את השלטון, פשוט מעצם היותו השחקן החזק ביותר. כדי שהפיכה תהפוך למהפכה, צריכה להתקיים הנהגה אלטרנטיבית מסודרת. למרבה הצער, זהו לא המצב בתוניסיה של ימינו. המשטר קרס מתוקף חולשה פנימית, לא מתוך כוח אלטרנטיבי ומאורגן. בלי חדוה אני משער שעתידה של הדמוקרטיה במזרח התיכון לא ברור יותר מכפי שהיה טרם ההפיכה.