איזה הורה אינו חולם לגדל ילד פלא? מוצארט קטן שכבר כילד רך בשנים יזכה להצלחה מסחררת וינפח את הלב בגאווה הורית? אני מעריך שנתקשה למצוא רבים כאלה. אז איך באמת עושים את זה? מה המרכיבים שחייבים להיות שם, בדרך אל ההצלחה? בשביל לנסות ולענות על השאלות הללו, מומלץ להביט בסיפור חייה של ילדת הפלא המצליחה ביותר בתולדות הקולנוע – שירלי טמפל.
4 נקודות למחשבה.
הכשרון הוא ללא ספק תנאי הכרחי ולשרלי טמפל היה ממנו בשפע. אמה של טמפל ידעה לספר כי כבר כתינוקת שירלי מעולם לא התעוררה בלילות, כמעט ולא חלתה, בגיל 3 חודשים סרבה לאכול מבקבוק אלא אך ורק בכפית, החלה ללכת בגיל חצי שנה ודברה בגיל שנה. עם I.Q של 155 גלתה גם אופי נוח להדהים. לא שברה או הרסה את צעצועיה ולא בכתה, גם כשנפצעה במהלך צילומים. ילדה שכזו היא לא רק נחת גדולה להוריה, אלא כמובן גם לבימאים אשר עבדו איתה במהלך הקריירה שלה. אך כאשר מדברים על כשרון מדברים כמובן קודם כל על יכולות הריקוד, השירה והמשחק של ילדת הפלא שהחלה לקחת שיעורי ריקוד בגיל שנתיים וחצי, התגלתה על ידי מגלה כישרונות בגיל 3 (לאחר שהתחבאה בביישנות מאחורי פסנתר ורק לאחר עידודים מצד אותו מגלה הכשרונות העזה להופיע) ובגיל 6 שנים בלבד כבשה בכישרונה את העולם והפכה לכוכבת הקלנוע הגדולה ביותר תוך שהיא מאפילה על שחקנים ענקים אחרים מהתקופה בדמותם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, קלארק גייבל ואחרים. כן, אז יש דברים שפשוט נולדים איתם אבל האם זה מספיק? בבוודאי היו בארצות הברית באותה התקופה מספר ילדים, לא פחות מוכשרים, שלא זכו להצלחה דומה או בכלל. או כמו שאמר איינשטיין פעם: "גאונות היא אחוז אחד של כישרון ו99 אחוזים של עבודה קשה".
אז שעורי משחק בגיל שנתיים וחצי כבר אמרנו. אך מה שמדהים יותר הוא המוטיבציה וההתמדה של ילדה כל כך קטנה, כי הרי לא ניתן להתמיד בלו"ז הצפוף והמתיש (לא פחות מ24 סרטים בין 1934 ל1938) ללא רצון אמיתי ונחישות חסרת פשרות, תכונות שקשה למצוא בילדים ובאנשים בכלל. שירלי שלא יכלה להמתין עד שיקריאו לה את התסריט החדש שקבלה, קמה מדי בוקר והחלה לשנן את התסריט שקבלה. הינו מצפים שילדים שזוכים להצלחה והערצה גדולה שכזו יהפכו להיות פרימדונות בלתי נסבלות. שירלי טמפל היתה ההיפך הגמור מכך, ילדה שלא ניתן להפוך למפונקת, חרוצה ושקדנית. אז איפה המקום שלנו, ההורים, בכל הסיפור?
אני לא יכול להתחייב על המלצה גורפת, אך לפחות מהדוגמא של שרלי טמפל התשובה היא כן. במקרה שלנו מדובר על האם. האם שעוד בהיותה בהרון קראה בקול רם והשמע מוזיקה לעובר שבבנה. האם שזיהתה את הכישרון (טוב, מי מאיתנו לא חושב שהילד שלא גאון?) ושלחה את ביתה לשיעורי ריקוד, האם שעצבה את שיערה מדי בוקר בתלתלים המפורסמים שהפכו לסמל המסחרי שלה ואותה האם שקבלה תשלום של 1000 דולר לשבוע (סכום שלא היה מבייש אף אחד גם היום) רק בכדי לשמור את ביתה בריאה וכשירה לצילומים, כי גם באולפני פוקס הבינו עד כמה היא נחוצה להצלחת הילדה. האם היתה שם תמיד, סייעה ועמלה, אך לא ניתן להגדיר אותה כאם "דוחפת", לפחות לא כפי שאנו מגדירים זאת היום. לפי עדותה רק מספר פעמים שאלה אותה ביתה "אמא הייתי בסדר?" והיא ענתה בפשטת "כן". יכול להיות גם שלאם יש אינטרס להציג את עצמה באופן מסוים. אך סביר להניח כי אם האמת היתה שונה באופן קיצוני האמת היתה יוצאת מהוליווד החוצה לאחר יותר מ70 שנים. בכל אופן, ההצלחה של שירלי טמפל הביאה לגל אדיר של הורים שניסו להפוך את ילדיהם לכוכבי קולנוע ובדרך גם להעשיר את כיסם בכמה דולרים. צריך לזכור ששנות השלושים היו שנות המשבר הכלכלי הקשה ביותר שידעה ארצות הברית מעודה לאחר נפילת הבורסה ב1929 והמצוקה הכלכלית הביאה אנשים לנסות ולהשיג כסף בכל דרך אפשרית. שירלי טמפל מצידה הרויחה כ10,000 דולרים ו3500 מכתבי תודה ממעריצים בשבוע. אני לא בטוח מה ריגש אותה יותר.
כשרון יש למוצארט הקטן שלנו, הוא גם מאוד רוצה זה בא רק ממנו, אבל אנחנו גם עוזרים ותומכים, האם זה מבטיח שהוא יצליח? יש דבר נוסף ולצערנו אנו לא שולטים בו, נקרא לו הערך המוסף – עיתוי. אם שרלי טמפל לא היתה נולדת בשנת 1928 אל אותו משבר כלכלי, אלא עשור קודם אל שנות העשרים העליזות או עשור מאוחר יותר אל אמריקה של מלחה"ע השנייה, אני לא בטוח שהייתה מצליחה, לפחות לא באותו סדר גודל. היינו מצפים מאומה כמו ארה"ב בשנות השלושים, היינו מצפים מהוליוד שתייצר סרטים שידברו על הקשיים של האמריקאי הפשוט בשנות השלושים שאיבד את ההון הזעום שהיה לו בבורסה, פוטר מעבודתו, סולק מביתו על ידי הבנק לאחר שלא עמד בתשלומי המשכנתא והגיע יחד עם משפחתו עד פת לחם. היו סרטים כאלו, אך רוב הסרטים שיצאו מהוליווד באותו עשור קשה היו מחזות זמר עם סיפורי אהבה קיטשים, הרבה תלבושות וריקודים מרהיבים וכמובן "הפי אנד". זה לא היה במקרה. שני גורמים חברו להם יחדיו בכדי להשיג את התוצאה הרצויה. ראשית, ממשלת ארצות הברית שחששה מאוד מהתפרצויות של אלימות ויותר מכך מהתחזקות תנועות פאשיסטיות מימין וקומוניסטיות משמאל, שאכן התחזקו אך לא סחפו את הציבור האמריקאי. הממשלה לא רצתה סרטי מחאה, היא רצתה סרטים שירימו את המורל הלאומי. הגורם השני היה ברוני הממון. בעלי המאה הגדולים של אמריקה בשנות השלושים. המפורסמים שבהם רוקפלר ומורגן. מורגן הבנקאי, מיליונר בימים שהדולר היה דולר, חשש כמו רבים מעמיתיו בעיקר משינוי חקיקית המס. כבנקאי בוודאי לא חש פופולרי במיוחד בימים בהם שודדי בנקים כבוני וקלייד הפכו ליקירי הציבור. הוא לא רצה שתלו בו את האשם למשבר ולא את האחריות לממן את היציאה ממנו, אלא להשליך את העול על הציבור והבין את כוחה הגדול של תעשיית הקולנוע ביצירת הלכי רוח. כאשר ענק הקולנוע פוקס נקלע לקשיים כלכליים האינטרסים והרצונות של מורגן החלו לשחק תפקיד משמעותי גם בתוך הוליווד.
 אם ניקח לשם המחשה את סרטה של טמפל BRIGH EYES (1934) נוכל לראות איך הסרט תאם ככפפה ליד את רצונותיהם של הכוחות שפעלו מאחורי הקלעים. בסרט טמפל היא ילדה יתומה (אביה הטייס נהרג בתאונת מטוס ואמא נהרגת במהלך הסרט בתאונת דרכים בדרכה להביא לילדה את עוגת יום ההולדת). טמפל הענייה היא ביתה של משרתת בביתם של משפחת סמית העשירה, שני הורים וילדה בלתי נסבלת המתנהלים תחת שלטון האיימים של הדוד נד שהוא זה שלמעשה שולט בכסף. לאחר מותה של האם, זומם הזוג סמית לסלק את שירלי, אך הדוד נד שהתאהב בה מתעקש לגדלה ואף מנהל מאבק משפטי נגד הסנדק של שירלי. מאבק שבסופו חיים כולם יחדיו ביחד בשמחה למורת רוחם של משפחת סמית. מעבר לשירים, לריקודים ול"HAPPY END" הסרט מעביר כמה מסרים חשובים ביותר. הפתרון של שרלי טמפל למשבר הכלכלי הוא פשוט אהבה. בזכות האהבה, החיוך, הנדיבות והחום שלה לכל אחד שירלי מצליחה לנתב את העלילה לסיום מוצלח. העשירים הם אנשים אומללים ומסכנים, חלקם חשוכי מרפא כמו משפחת סמית, חלקם זקוקים רק למעט חיבה בכדי לפתוח את ליבם כמו הדוד נד, בהחלט לא מישהו שיש לתלות בו את צרותינו או לבוא אליו בדרישות. שירלי לעולם איננה מרירה או מדברת בחוסר נימוס, גם לא לילדה העשירה והמפונקת המתנהגת אליה בצורה משפילה. היא מתפקדת כקופידון ומסייעת לסיפור האהבה בין סנדקה לבין בחורה ששברה את ליבו. הפתרון למשבר, זה הלאומי וזה של כל אחד ואחת מאיתנו טמון בנו. אל לנו לצפות לחסדים ונדבות אלא לפתוח את ליבנו ולהעניק. כמה אירוני שטמפל, ביתו של בנקאי המרויחה סכומי עתק בקולנוע ובתעשיית מוצרים על שמה, הפכה למייצגת הגדולה של הילדים הרעבים ללחם בשנות השלושים. כמה אירוני שמורגן העשיר כקורח שילם ב1932 0 דולרים למס הכנסה. הנשיא רוזוולט אמר על טמפל כי "זה נפלא שכל אמריקאי יכול בעבור 15 סנט ללכת לקולנוע, לצפות בפני התינוק המחייכים שלה ולשכוח מצרותיו". המחשבה שעמדה מאחורי הלך הרוח הזה מעבר לאינטרסים כלכליים צרים היא שהמשבר הוא בעיקר עניין מנטלי, אם יושב אמונם של האזרחים בממשלה, בבנקים ובכלכלה גם הצמיחה לא תאחר לבוא. ושירלי טמפל מילאה תפקידה נאמנה בהשבת אותו האמון, בהשבת הרוח האופטימית והביטחון העצמי של האומה. שירלי טמפל הגיעה בעיתוי הנכון, בזמן בו דמות כמותה היתה נחוצה, ילדה כובשת לב ומוכשרת עד אימה שתעניק לאמריקאים שעה וחצי לשכוח בהן את צרותיהם. זו שתנטע בהמונים אמונה ותרחיק מהם מחשבות על התקוממות או פגיעה בבעלי הכח והממון שהביאו לאותו המשבר. זה לא אומר שאנחנו זקוקים בהכרח לקונספירציית ענק בכדי שהילד שלנו יהפוך לילד פלא, אבל זה כן אומר שצריך להגיע בעיתוי הנכון. זה נכון לא רק לגבי ילדים אלא גם לגבי אמנים בוגרים ובדרך כלל אין לנו יכולת לכוון את כוונם וקצבם של הדברים. זה לא רק הממשלה והעשירים, בסופו של דבר הציבור בחר ללכת לסרטים מסוג מסוים, לסרטים שיאפשרו לברוח מהמציאות, סרטים אופטימיים שיצחיקו אותו, ירגשו אותו, יאפשרו לא להתענג על צרותיהם של העשירים ולא כאלו שיעסקו בצורה נוקבת בבעיות היום יום הקשות. שירלי טמפל סיפקה את הסחורה. היא שחקה, רקדה ו...שרה. בסרט BRIGHT EYES, היא שר לחבריו הטייסים של אביה המנוח על המטוס שתטוס בו כשתהיה טייסת גם היא. למטוס יקראו LOLLIPOP (סוכריה על מקל) והוא יפליג אל ארץ הממתקים. השיר הפך לשיר המזוהה איתה יותר מכל וכמו שירלי החולמת על היום בו תגדל ותהפוך לטייסת כך גם החלום על ילד פלא ימשיך להתנגן ככל הנראה לנצח. עם הכישרון, ההתמדה, התמיכה ההורית והעיתוי הנכון זה אפשרי. חלקנו גם יגשים אותו. אם הייתם שואלים את שירלי היא בוודאי היתה אומרת לכם "אל תפסיקו לחלום".
|
