בעצם, לכנות את מעשהו של ברק מהבוקר קומדיה פוליטית, היא מחמאה שלא מגיעה לו. הכינוי הקולע יותר הוא משהו בין אופרה בופה, פארסה וקומדיה דל'ארטה. בידור עממי מן המאה ה-18. המחזאי האיטלקי קרלו גולדוני (משרתם של שני אדונים) שייך לז'אנר הזה. נזכרתי ביצירותיו כשעקבתי הבוקר אחר ההופעות של ברק, פואד, ברוורמן ובוז'י הרצוג בשידורים ישירים.

והשדון הרשע השוכן בתוכי מאז היווסדי, התעורר למראה ההופעה של ברק כשלצידו ארבעת חטופיו מרצון מדקלמים טקסטים, שאין ספק בזהות מחברם. ועלה בדעתי סיום הולם לפארסה: סערה ציבורית קמה, גוברת וצוברת כוח הוריקן לנוכח מעשיהם של ביביברק. היא מובילה לבחירות חדשות המטהרות את הפוליטיקה הישראלית ממעשי הנכלולים. ברק מפסיד את עולמו הפוליטי. הוא פונה אל השטח השני שבו הוא מצטיין: הרומנטיקה. ברק ועינת או ענת...WHATEVER...וילף מתאהבים (אורית נוקד, לצערי, לא מתאימה לסוג תפקיד כזה בתאטרון). הם בורחים לנילי פריאל, שברחה איתו לנאוה ברק. ואז מגיע רמז מתוחכם של המחזאי, חבוי יפה בין הרפליקות, שעתידו של אהוד שלנו בשטח הרומנטי עשוי להביאו אל המעמד הנכבד של מתחרה לאותו יו האפנר האמריקני, בעל הסמרטוטון פלייבוי, שמחליף בזריזות רעיות צעירות לרעיות צעירות יותר, והגיע כבר לשיא מכובד של פער גילין בן שישים שנים. ומיותר לציין שעוד ידו נטויה, עד שיבוא אהוד שלנו ויחליפו. מ ס ך.