פושקין. ממש לא אני. קודם הוא קצת נעלם. ואז הוא חזר. בהפתעה, כמו שחתולים עושים,
עם זנב הרוס. מה שהחזיר אותי לידיעה המוזרה שאומרים שחתולים לא מרגישים. חתולים. יש להם סוג-של ידיעה. בלתי מוזרה,
היה לי פעם ג'ינג'י כזה. שנעלם. ולפני שהוא הלך לבלי שוב. הוא תמיד ידע. מתי לחדול לנהל את השכונה ו//או לסדר את חתולי הגינה ולבוא ולהיות. פה. חתול שמירה,
אז פושקין חזר. שתוק כזה. וכאוב באופן בינוני. בגלל המחסור הזמני בזנב,
וכן, אני יודעת. אני מאנישה אותם את כולם קצת יותר מדי. לא רק חתולים. לפעמים, לפעמים אני מאנישה אפילו אנשים,
אבל פושקין שותק. הוא משוחח עכשיו בעיקר עם העיניים.
אתמול אחר הצהריים, הוא שוב יצא לסיבוב הכתרה מחודש בשכונה וכל קריאותי נפלו על אוזני חתולים אחרים. בלתי רצויים. עד שלא מזמן, כבודו החליט לשוב בחזרה.
אז הוא פשוט בא.
* * *
אתמול, גם הבנתי, את ההבדל המהותי שבין ימני לשמאלי. לא שמאלני.
מוטוריקה עדינה. ולא. זו לא עת לצאת לחפירות. בטח לא עתה,
. |