אני מחפשת במטבח,  מאחורי המקרר, מזיזה את התנור, פותחת חלונות אל הציפורים

אולי ראיתן, אולי שמעתן?

לחפש מאחורי הפסנתר, אפילו שלא ממש מכוון? מאחורי הדלת? מתחת למזרן? אי אפשר, זה דיוואן.

למה עוד האיש מסוגל להתחפש?

איננו. לא במרפסת האמבטיה, לא בארונות הבגדים.

מכה בסבך השמלות והמעילים ודבר לא זז.

איפה הוא? נעלם כך פתאום כשישנתי שליווה מן הבוקר ועד ארבע אחר הצהריים?!

ואיש לא העיר אותי. הרי יכולתי עדיין לעשות משהו, להפציר, לשכנע.

מה עוד שיש לי שיר מן המהדורה הקודמת, שהיה גומר עליו. דמעות היה מזיל אצלי ואומר בהרכנת ראש: צדקת. לא רוצה להיות צמח, לא רוצה לבעוט בעצמי כמו הייתי קן צרעות.

לא רוצה להיות כמו דיין שרץ רץ – עד שהגיע לפגיעת סרטן.

אני לא זקן כדי כך שאעבור למכנסי חאקי עד הברך, רוצה עדרים עדרים גדודים וחטיבות של מזכירות ועוזרים פרלמנטריים, רוצה פיליפינית שתבריק את השירותים אחריי, רוצה גבוה, על הגובה, מגדל אור לבא אחריי שיאמר:

"בן גוריון עשה את זה, פרס עשה את זה, שרון ודיין – אבל לא  ברק! הוא היה מקורי, דגם אחד וייחודי, בין האנשים שלאורם הלך לא נמנה חלילה מיכאל כלנתר, לא הלך כתוכי מבוהל בעקבות כל הלוזרים הדפוקים האלה. הוא היה עצמאי!"

לא נותר אלא להתרוצץ ביוטיוב.

כך נמצא: יד ביד עם רעיו מזה ומזה, קוראים בקול אחד: אין זמן לגלעדשליטומניה, אין זמן לשלומפוקפק.

אצלנו סדר העדיפויות רענן:

ראש לכל שלום הטריואומוויראט, משולש נצחי.

אחר כך התקשורת. אחר כך הקדמודרניזם, כלומר ציוני הדרך של הפאודליזם. ואחר כך – המדינה, כלומר: אנחנו, השלישייה. פרקטל.

ש"ס? טוב, שיהיה, אינברירה. ארבע זה כמעט מפלגה.

הבוחרים והבוחרות? אפילו לא צריך לבזבז עליהם גז מדמיע. בכיינים גם כך כולם.

"…תחת צעיף אפל פכרתי הידיים…

… רצתי במעקה לא נוגעת

רצתי עד השער אחריו.

נחנקת זעקתי, "רק בידוח

היה הכל. אמות אם תלך."

אמר: "אל תעמדי ברוח

ושלו ונורא חייך."

אנה אחמטובה, 1911

בתרגום הנפלא של עזרא זוסמן.

דביר 1970