מילים שלוחות
מילים - כמו חיוך, כמו מבט נוקב - יוצרות אדווה. ידיעה זו מטילה אחריות רבה, ומחדשת תדיר את האהבה לבני אדם. אל תוך הים הרוגש הזה, בו אדוות משלכם נוגעות בי, אני שולחת גם מילים משלי - סיפורים, רשמים, שאלות חיים להתבוננות ושאר פירות (-:}>
פוסטים פופולאריים
-
גם אני רק בת-אדם...
19/5/11 | 2567 צפיות
-
יותר לא אבקר שם... [ליום השואה]
29/4/11 | 2224 צפיות
-
אפודה "גם וגם" - בעיקר תמונות
7/4/12 | 4276 צפיות
-
"מה 'כפת לי, הרי מחר כבר לא אהיה כאן!"
13/4/12 | 3108 צפיות
-
ככה הם מדברים [ ב ]
20/1/12 | 2266 צפיות
-
עצמאות - ערך חשוב גם ביחסי אהבה
28/4/10 | 718 צפיות
פוסטים אחרונים
פרט קטן...
[ מיומני כמטפלת בכתיבה בבית חולים לפגועי נפש ]
"אח, זה רק פרט קטן, שטויות!" נוטה אדם לומר בהזדמנויות שונות ולעבור הלאה, ל"עיקר"... במרחב הטיפולי אפשר שפרט קטן, אנחה, או מילה הנאמרת כשכף ידו של המטופל כבר על ידית הדלת בדרכו לצאת, גונזים בחובם משהו עמוק ומשמעותי.
~ רענן (19) ~
תשעה משתתפים היו בקבוצת הכתיבה. באחד המפגשים סירב רענן לשבת עם כולם ליד השולחן המוארך ובחר לו מקום בפינת ההסבה הסמוכה. כל שהסברתי לו על ערך הישיבה בצוותא לא התקבל. האסטרטגיה שאימצתי עם הגעתי הייתה, לאפשר בחירה במסגרת גבולות הכרחיים ואת האופציה לקרוא לעזרה שמרתי למקרה שהתנהגותו של מישהו עלולה לסכן את עצמו, את האחרים בקבוצה, או אותי. פעם אחת בלבד הייתי קרובה להשתמש בה, באינטראקציה טעונה מאוד ...
בחירתו של רענן לא הייתה חברית, אבל בלתי מסוכנת בעליל. בתום הפעולה הצצתי במחברתו. כמעט לא התייחס למטלות וגיבב מילים חסרות קשר. נו מה הפלא שגלש לעולמות אחרים, כשהוא יושב לו מרוחק בפינה, אמרתי לעצמי. את כתב ידו שגדל ופרץ מהשורות לכל עבר, ייחסתי לישיבה הבלתי נוחה. [שטויות, פרט קטן...].
שבוע לאחר מכן הגיע לפעולה עם תיק מנהלים מרופט, פיזר על השולחן הנפרד חוברות לימוד כלשהן ומבלי לזכות אותי במבט, הפטיר שהוא עוסק במחקר וכותב מאמרים ואין טעם לדבר על ליבו שיחזור לעבוד עם הקבוצה, כי: "הם בכלל לא לרמה שלי!"
שבוע נוסף חלף. הוא עם התיק, החוברות, והמאמרים שהלכו ורבו. ניסיוני הנוסף להחזירו אל שולחן העבודה זכה לתגובה הבאה: "אני מבין את כל הכוונות הטובות שלך, אבל את צריכה להבין אותי עם הפסיכולוגיה שלך. כל מה שאת מלמדת כאן, אני כבר יודע מזמן, זאת רמה מאוד נמוכה. הם אולי צריכים את זה, אבל זה לא מתאים לרמה שלי, בהחלט לא מתאים!"
בו בערב ביקש לאכול את הארוחה ליד שולחן נפרד. כשהאחות השיקומית לא הסכימה, ענה לה בשקט, בתקיפות רבה, כשהוא מביט מעבר לכתפה: "אני לא כמו כולם, אני לא יכול לשבת איתם, אני יותר מהם!" גדלות השווא שלו הפחיתה בערך כולנו - חברים ואנשי צוות כאחד, איש מבינינו לא נמצא שווה וראוי לו.
לתקופת-מה רותק למחלקה לצורך איזון תרופתי. כשחזר מותאם ומציאותי יחסית, שב לעבוד עם כולם. הוא לא זכר והם, כילדים, לא מנהלים חשבון ונוח להם להיענות לרגע ההווה .
שבועיים לאחר מכן, הגיע עם התיק המרופט. כשנאספו המחברות בתום הפעולה, מיהרתי לבדוק איך נראה כתב ידו...
~ ריקי (23) ~
ערכת הטיפול שיצרתי, כללה גם משחקי קלפים ולוטו בעלי תכנים מיוחדים וסביבון גדול של "דמויות בחיי". סובבה ריקי את הסביבון, מתוחה לראות איזו רצועה תופנה אליה כשייעצר והנה נפל בחלקה לספר משהו מיוחד הקשור בחברים.
ריקי מאושפזת מגיל 9 [!] בת למשפחה מרובת [לא ברוכת] ילדים. אחיזת הגוף שלה הזכירה לי צב שראשו מגיח מתחת למסע ביתו הכבד וביתה אכן כבד היה... מעניינת ומכמירת לב הייתה דאגתה הרבה למשפחתה. אחיה מכורים לסמים, אימהּ נוטה לחלות לעתים תכופות - החיים קשים והצרות גדולות. למול הדאגה הקיצונית שלה, ההתרשמות של עובדת הרווחה הייתה שהמשפחה ויתרה עליה. לא הייתה לה מיטה בבית ולא בגדים להחלפה...
והנה הסיפור שריקי סיפרה לקבוצה במשחק הסביבון: "יום אחד נסעתי לים. כשהגעתי, פגשו אותי חברים והם שאלו אותי מה שלומי". זהו, עד כאן. נו טוב, אני יודעת שעולמה של ריקי דל ויכולת הביטוי שלה בהתאם. ביקשתי כבר להעביר את הסביבון לבאה בתור, אולם משהו לא הניח לי. אולי חבוי שם עוד משהו מאחורי המשפט שנשמע כהתחלה של סיפור ושאלתי ברוגע: "יפה מאוד, ריקי ומה היה הדבר המיוחד שכל-כך הרשים אותך בפגישה ההיא בים עם החברים?" בלי היסוס השיבה קורנת: "שהם שאלו אותי מה שלומי, שהם התעניינו בי!" - - -
אבל לריקי היה גם פן אחר. סף הכעס שלה, בסולם מאחד עד עשר, הגיע למינוס שבע... ואני לא ידעתי וקרה מקרה.
כשגבי מופנה אל הקבוצה, כתבתי על הלוח רעיונות שהועלו על ידם באורח חופשי. לפתע נשמעה חריקת כיסא עזה ופרץ של צעקות, שנשמעו יותר כנביחות ואך בקושי ניתן היה להבין את הטענה הקשה נגדי: רעיון שלה נגנב על ידי אחרת ואני זקפתי אותו לזכות הגנבת. [זה כבר "פרט גדול"...] טענתי להגנתי שלא הבחנתי בקולה ומייד אתקן את המעוות, אלא שהיא כבר נדלקה וכיבדה אותי במטר מילים עוינות וקשות ביותר: "שתלכי לעזאזל! מי צריך אותך בכלל! הלוואי שתסתלקי מכאן, לא רוצה לראות אותך בעיניים שלי! לא צריכה אותך עם המחברת שלך!" חזרה אל השולחן, קמטה את מחברתה בחמת זעם ונסוגה.
איש מהיושבים לא ניסה להרגיעה. זה היה חזק והם נותרו המומים, אולי מפוחדים, כמוני. מחלתי על כבודי, מילא המילים, אבל מה עושים כעת? איך מרגיעים אותה? היה לי ברור מעל לכל ספק שאם אתקרב אליה היא תכניס לי בוקס בשיניים ואני לא הכי טובה בלהחזיר אגרוף, מה גם שזו אינה אופציה. אבל צריך לעשות משהו ולעשות מייד, כדי שגם התקרית הזו תהיה בשליטה.
אינני יודעת מאין זה בא, אבל מצאתי את עצמי מדברת אליה דרך המחברת: "את יודעת, ריקי, מאוד מצער אותי מה שעשית למחברת שלך. אני מאוד אוהבת אותה, היא מאוד יקרה לי. רואים בה כמה את משתדלת ומתאמצת ללמוד. באמת חבל. עכשיו באמת עצוב לי..." ריקי חזרה למקומה, פניה עדיין כעוסות ואולי היה מהול במבע גם שמץ כאב. מרגע שהתיישבה טרחה עוד ועוד ליישר את הדפים...
בהפסקה הקצרצרה, הצטנפה באחת הכורסאות שבפינת ההסבה. ניגשתי לאיטי ופניתי אליה ממרחק סביר, מביעה בפניה את תקוותי כי לאחר שתירגע נשוב להיות ידידות. הדגשתי שאני, על כל פנים, מאוד מעוניינת בכך. סננה מתחת לאפה משהו מהרפרטואר הקודם ופניתי ממנה ברוגע, משאירה את הצעתי פתוחה לשיקולה. המשכנו לעבוד והיא נותרה בפינתה.
כתום הפעולה, בדרכי החוצה, טסה ריקי לקראתי מקצה האולם, זרועותיה פתוחות תוך כדי ריצה, התרפקה עליי בחיבוק עז, דומעת ומפצירה בי לסלוח לה. במפגש הבא קיבלה מחברת חדשה והעתיקה במרץ את מה שכתבה בקודמת, שלושה דפים בסך הכול, שהם עבור ריקי כשלושים. ~ ♥ ~ עוד מהיומן:
כחלום גואל ממבוי סתום http://cafe.themarker.com/post/1653743/ המפתח של לאה http://cafe.themarker.com/post/1606235/
|
תגובות אחרונות
-
דיוטימה
בתגובה על מול חלון ראווה לבגדי גברים...
-
מרב 1956
בתגובה על במענה לתגובות האחרונות על "שיחות עם הילה (15)"
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על הילה גאה בהישגיה בכיתה א' וסבתא גאה בהילה
-
מיכאל 1
בתגובה על שיחות עם הילה - (15) לקט אחרון כתשורה לראש השנה
-
רחלי45
בתגובה על אבן לא שואלים
-
רחלי45
בתגובה על התמונה החסרה
תגובות (128)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נפעמת מן המחויבות החברטואלית שלך, לבקר בכל פעם, אף להעמיק, לקרוא פוסט קודם ולהשאיר חותם, גם אם בשעת ליל מאוחרת...
לגמרי לא מובן מאליו בעיניי!
לעצם תגובתך אבהיר כי הפרקים לקוחים מעבודתי שמלפני כעשרים שנה.
תודה רבה, שי ושבוע טוב לך ♥
המפגש עם חריגים בכלל ועם פגועי נפש בפרט, מאתגר, בלי ספק, גם מן ההיבט של חיפוש דרכי גישה מועילים עבורם ולא פחות מזה יש כאן הימתחות פנימית של המטפל לקצוות שקרוב לוודאי לא היה מגיע אליהם באינטראקציות הקרויות נורמטיביות.
מהיותך אדם רגיש בעצמך, את יכולה להעריך עשייה שכזו.
תודה רבה, סיגלי ♥
תודה-תודה, יעלי.
מוקירה ביותר את המשוב שלך ♥
כמו תמיד, מלאה תבונה ורגישות...
את פשוט מטפלת בנשמתך... ואפשר להרגיש את זה דרך כל מילה...
תודה על השיתוף...
כמובן, שאקרא את ההמשך...
שיהיה לילה טוב,
יעל.
אכן כך, אירית.
לגבי עומק המחשבה, הייתי מדייקת ואומרת חשיבה יצירתית לברוא גישה או מענה מיידי למצבים בלתי צפויים. זה אתגר שתובע עירות רבה.
תודה רבה לך ויום מבורך לך ♥
גם ממפגש אישי עמך וגם מהתכתבויותינו ניכר: יש לך ראש בריא והגיון טוב!
שקופים, ניחא, "מפריעים" בעיקר -
להרמוניה המדומה של "הנורמטיביים"...
תודה, ארז ושבוע מבורך לך ♥
המחברת היתה רק הכלי
להגיע אליה -
את זרקת לה את הכפפה
והיא הרימה אותה..
אם אנו לא רוצים לעזור לעצמנו
אף אחד לא יכול לעזור..
*
לגבי מקצועיותי-הכשרתי ורכישת האמון, אני מזמינה אותך לקרוא את "טבילת האש" שעברתי ביום הראשון [הקישור הראשון בתחתית הפוסט. בשני - סיפור קצר ומרגש].
באשר לשחיקה המתישה, האמת היא שלא הייתה מנת חלקי, מאחר שקודם כל הגעתי אל המטופלים האלה רק פעם בשבוע. גם כשהועברתי למחלקה אחרת, על בסיס יומיומי, מעולם לא חשתי מותשת, רק מאותגרת שוב ושוב. כמו שכתבת בעצמך, כל אחד ייחודי וכשבאים ללא ציפיות וקביעת רף מראש, הרי שכל פעולה בתהליך תורמת את שלה.
נגעת בשאלות העיקריות.
תודה, לולי ושבת נהדרת לך ב"שמש השקרית" ♥
המצב אליו נקלעתי עם ריקי, כפי שקראת, בא לגמרי במפתיע ולא הייתה כלשהות ל"חשיבת יתר". דבר זה מודגש ומכאן נבעה פליאתי על האינטואיציה הטובה שהנחתה אותי לטפל באירוע כפי שטיפלתי.
מרגש אותי שבחרת לקחת איתך משהו מן הדברים שהעליתי כאן, משהו כה חשוב שמבטא תמצית של קשב ותשומת לב להתנהגותו של האדם הניצב לפנינו. תשומת לב כזו אפשרית רק כשאנחנו לגמרי פנויים מהקטנוניות של עצמנו, פנויים לראות, להקשיב לצפות בקורה ללא שיפוטיות והנחות קבועות מראש.
תודה, בני ושבת טובה ויפהפיה לך במרומיך ♥
מעניין מאד היומן שלך.
כמה תובנה ורגישות נדרשת ממטפלת מקצועית וכולי הערכה לתשובה ספונטנית חכמה.
כמה קשה לשים לב לכל פרט קטן למרות שבהתחלה זה נראה שולי ולא שייך.
עבודה טיפולית שוחקת ומתישה ללא ספק. כל מקרה עולם ומלואו ואין פתרון אחד שמתאים לכולם ולדעת לרכוש את אמונם של המטופלים - זה הכי קשה בעיני.
שבתשלום יקירתי ותודה על הקטעים המעניינים ששיתפת אותנו.
לולה
לא יודעת אם נמות חכמים ועד כמה. זו אפילו לא משאת נפשי והשליטה לבטח שלא.
לו אך נהיה בעצם-עצמנו את שאנו כה מייחלים לו מאחרים...
תודה, בת חן יקירה ושבת שלום לך ♥
מצבים כגון אלו, יפה להם חשיבת היתר, זו שאינה פשטנית ורגילה כלל וכלל.
ניכר בך כי שנות נסיון לא מעטות יש לך מאחור, הן הן המעניקות אולי את הפרספקטיבה הנכונה, גם החמלה, מעל לכל, השילוב בין השתיים.
אני איתי אקח את הרף השניה הזה, בו מילה אחת קטנה, על סף הדלת, הרי היא בבחינת עולם ומלואו.
תודה על פוסט נהדר וחשוב.
בני
דיוטימה יקרה לליבי
התרגשתי לקרוא על החיבוק הזה שזכית לו ממש בכבוד ואהבה
מעריצה אותך, יקירה ואת אימי המתנדבת במחלקת תשושי הנפש
בבית חולים ברזילאי. נידרשים המון רגשי חמלה וסבלנות
תבורכנה שתיכן על עבודת הקודש הזו.
וליבי ליבי עם כל תשושי הנפש, החיים לא הטיבו עימם והם פשוט
כרעו תחת נטל החיים.
חיוך ומילה טובה, והמון חמלה יכולים לעשות פלאים בנפשם.
תודה, יקירתי נהנתי מאוד לקרוא אותך ולהציץ ביומנך (-:
* כוכב אהבה ממני
חיבוק אוהב אוהב ונשיקות חמות לליבך, דיוטימה שלנו
חיה
וכמה חכמים נמות?
וכמה שליטה תהיה בידינו?
אוהבת לקרוא אותך
בת חן
הייתה לי הרגשה, עוזי, שיהיו לטעם רוחך ♥
מאוד נהניתי משתי ההפניות, גם מ"חמלה" וגם מהמפתח של לאה...
תודה לך אסתר יקרה
ע
איזה לב רוגש ומרגש לך, אני'לה...
אז כשבחוץ קר, או שהסביבה צוננת, קחי לך פסק זמן וטיילי לך בגן הסיפורים שלי, להמתיק או להרגיע את ליבך.
תמצאי כמה סיפורים מהתקופה הטרום חברית שלנו, כמו למשל הסיפור הרומנטי: שתי פגישות http://cafe.themarker.com/post/1600638/ או: אימא של צחי http://cafe.themarker.com/post/1616127/ ואחרים.
נעים לי לכתוב עבור אנשים רגישים כמוך ♥
הרי גדלות נפש ענקית היא לעבוד עם אנשים אלו.
משימה לא קלה, אך ערך עצום טמון בה.
תודה על השיתוף הזה, הפותח צוהר לעולם לא קל זה.
אני אישית יוצאת נשכרת כאדם מודע יותר.
תודה!
חיבוק ענק בוקי
מקבלת. אכן כזו היא.
תודה, מיקה ♥
ראויים דברייך כאן ליתר הבלטה ואין לי אלא להנהן אחריהם.
תודה לך, ג'ודי יקירה ♥
אהבתי
תודה לך על השתוף
אסתר יקרה,
מרתק אותי לקרוא את יומנך. תמיד הרגשתי שיש לי משיכה לאנשים הללו, לאותן נשמות, נכון להכיר ולהתקרב אליהם, אם כי אין לי את הידע המקצועי שמנחה אותך כיצד לעשות זאת, וכיצד להיזהר, ולא לעשות מישגים...
ובנוגע למשפט-סיפור של ריקי: "יום אחד נסעתי לים. כשהגעתי, פגשו אותי חברים והם שאלו אותי מה שלומי". נראה לי שקלטתי את המסר ששידרה בו, עוד לפני שהשיבה לשאלתך.
תודה לך אסתר שהבאת
ואני ברצון מחכה לפרקים נוספים.
יום נהדר לך
ע
אפשר לחשוב שאנחנו, כולנו, "הנורמליים" לא מורכבים... ☻
כל אינטראקציה הבאה מחמלה ומגובה בתבונה, תורמת את שלה, בלי ספק.
האנשים בקבוצה המדוברת היו מיועדים לעבור להוסטלים ולשוב בדרך זו אל הקהילה. [ראה הסיפור על לאה].
תודה, עמוס והמשך יום נעים לך ♥
מיקה
פרט קטן...הרבה פרטים. חיים שלמים.
שימת לב. זה כל מה שצריך. להבנה. לאהבה.
העוורון הזה שלוקים בו ניתן להסרה.
רק לפתוח לב ועיניים.
תודה על הלב שלך. על השיתוף
ההתבוננות שלנו והשזירה של הפרטים הקטנים בחיינו היא זאת העושה אותנו טובים יותר או פחות ומאושרים יותר או פחות...
תודה דיוטימה בשמי ובשם החברה על עשייה מבורכת כל כך.
כשהזדמן לי בימי חיי, עשיתי לא מעט פעילויות בדומה והסיפוק ענק.
ג'ודי.
עונג צרוף לקרוא אותך, יקירתי,
מרגש ביותר ומותיר חומר למחשבה...
ולאור התגובות המעשירות, כל שנותר לי לעשות זה להינות מהמכלול הגדוש, המוכשר והיצירתי שיש פה...
(צר לי שאני לא מוצאת יותר זמן לבקר בקפה בכלל ובבלוג שלך בפרט...)
תודה,
ג'אן
די לי בהערכתך כדי להיענות להצעתך.
תודה רבה לך, יהודית ! ♥
תודה-תודה, חיים ♥
האמת היא שבמהלך העבודה, כשלומדים להכיר כל אחד, יש גם רגעים משעשעים ומרגשים, נוכח גילויים יפהפיים של אנושיות במיטבה.
מעת לעת אביא פרקים נוספים להדגים איכויות אלה.
אגיע בקרוב גם אליך... ☻
תודה לך, נשמה יפה ויום טוב ומיטיב! ♥
נכון, יקירה. אכן מסקרן, מרגש , מפתיע ואוסיף - מאוד מאתגר!
[בקישור הראשון תראי מה פגשתי כשרק הגעתי...]
וכן, גם מתגמל, כשרואים התקדמות ולו הקלה ביותר, לעבר המקובל כנורמטיבי.
תודה, צפונית חביבה ♥
תודה לך...אשת המילים המדוייקות
שדרכך שחור הופך לאור
ובכל אפלה- תקווה גדולה
מזכיר לי את הימים שהתנדבתי במחלקה סגורה לנוער בבי"ח "אברבנאל" (לחולי נפש), זה כאילו הגעת לעולם אחר, עם כללים משלו. למי שלא היה שם קשה להסביר את זה.
אני שמחה שזכיתי להכיר אותך....
מקווה שגם הצלחת לשפר במקצת, או בהרבה, את חייהם.
כל טוב, עמוס.
לכל יצור הדרך שלו לזכות בתשומת לב,יחס
הכרה,הערכה .
היא והוא שני ניגודים שרוצים בסופו של דבר
את אותו הדבר הזה.
תודה ששיתפת.
עירות רבה נדרשת בעבודה עם אנשים שבמובנים מסוימים הם צפויים למדיי ובאחרים יכולים בכל רגע להפתיע ואין כמעט שהות להקדים תרופה למכה.
יותר מכל מצאתי שבכל פגישה איתם אני ממציאה את עצמי מחדש, כאותה הנחייה אינטואיטיבית - לדבר אל ריקי דרך המחברת. את זה לבטח לא מלמדים באקדמיה :-))
תודה, לאה יקירתי. מקווה שמיחושייך הולכים ומתעממים ♥
סיוע ליוצאי הדופן בחברה. עבודה סיזיפית. עבודה עם שליחות.
להכניס מעט אור אל חשכת עולמם.
לפעמים הצלחה - לפעמים אכזבה.
תיארת כאן את רענן. סגור ולא ניתן להגעה. מתסכל.
לעומת זאת ריקי - דווקא דרך המגע והרגישות (כולל ההתפרצות) נוצר מגע ישיר וקרוב וחם.
חם וקרוב גם לי להשתתף דרכך בארועים שלא רבות שומעים עליהם.
נעים וחשוב לי מאוד לדעת שזו החוויה שלך וככל הנראה גם של אחרים.
תודה לך, סאלינה יקרה ולילה טוב ♥
וגם שאר רוח. תיאור גם מרתק וגם מעורר
צער ופליאה על אומץ ליבך. תודה דיוטימה.
ויש עוד מדהימים, אפילו הרבה יותר, שלעולם לא יעלו כפוסט...☻
אבל אם ברצינות, לאורך השנים זימנתי לעצמי כל מיני אתגרים מעניינים. אחד לא עלה בידי לממש - חוג כתיבה למודעות עצמית בקרב אסירות.
תודה, נתי וערב נעים לך ♥
אכן כך. תודה לך ♥
יה, ליזל, לברך-לברך-לברך!
[כיום, אחת מקבוצות הקשישים שאני מרצה בפניהם היא של תשושי נפש - כינוי עדין לכל מיני נוונים מנטליים והפעילות איתם שונה כמובן].
תתפלאי, אבל אפשר ממש להתאהב בפגועי הנפש ואז כל השאלה של כוח וסבלנות לא קיימת. נשארים רק האתגר, העירות והקשב. [מזמינה אותך לקרוא על המפגש הראשון שלי עם החברה' - הקישור הראשון למטה].
וכן, במחלקת הילדים הסגורה יש גם ילדים קטנים יותר...
כשפוגשים מין מציאויות שכאלה, זה בהכרח מחולל תמורה בנפש.
תודה, ליזל וערב נעים לך, יקירתי ♥
מרגש
מפתיע
העולם הזה מאוד מעניין , מה קורה כשנפש האדם פצועה.
ואת, את נפלאה,בכתיבתך וגישתך לדברים.
(-:
אם עלה בידי לעורר את המודעות לדברים שהדגשתי מדברייך, הרי שבאתי על שכרי "עד השמיים ובחזרה".
תודה לך, ליליק חמדתי, תודה רבה! ♥
מה"גם" אני מבינה שגם את ☻
איך הכל התחיל מופיע בפרק "כחלום גואל ממבוי סתום" [קישור בפוסט. מוזמנת לקרוא גם את תגובתי לדן ספרי].
הערכתך כמטפלת מקצועית מחמיאה לי ביותר!
תודה רבה, נעמה ♥
ועוד תופתעי כמה אנושיות אפשר למצוא באנשים האלה.
זה מה שבסופו של דבר שבה אותי לעבוד איתם [ראי קישור ל"כחלום גואל ממבוי סתום"].
תודה לך, גלי ♥
דברייך כאן חשובים לי מאוד.
בהעלאת פרקים מן "העולם שמאחורי השער הסגור", אני רואה תרומה קטנה שאולי תסייע לקעקע סטיגמות.
תודה רבה, יהודית! ♥
בכותרת הזו, כזכור לך, עשיתי שימוש "סגי-נהורי" באחד מפרקי הזיכרונות...
האמת היא שהפרקים שכבר עלו כאן ועוד כמה שיבואו מעת לעת בהמשך, הועלו פעם במצגת בפני סגל בית החולים ואני אז כמתנדבת. מייד לאחריה פנה אליי מנהל בית החולים ושאל אם אני מוכנה גם לעבוד בשכר [!] אתה יכול לשער לעצמך מה הייתה תשובתי...
אני יכולה לראות מה שאתה מבחין פה, הייתי נענית בשמחה רבה, לו היה גורם כלשהו נוטל על עצמו את כל הכרוך בצד המעשי.
כך במקרה זה ובעצם עם כל פרקי הזיכרונות ושאר הסיפורים.
תודה חמה, דן. דבריך מוערכים מאוד ♥
עולה בי התהייה .... יש המכנים את נפגעי הנפש כחולי רוח או נפגעי רוח... חושבת על זה... כמה פשוט להגיע אל עולמם הרוחני העשיר באמצעים פשוטים יחסית... מוזיקה, תנועה, תפירה, משחקי חשיבה, ריקוד, משחק, כתיבה. יש בהם רפרטואר עשיר.
שמעתי על אוצרת של גלריה בתל אביב שמחפשת יוצרים שעובדים מתוך כאב. אין טעם לפנות אליי בעיניין הזה כי אין לי את כתובתה ואשמח לקבל באם יש למישהו ולו רק כדי להפנות לשם....
הייתי רוצה עוד... הצלחות יותר גדולות... נכון... אנחנו נבנים טיפין טיפין.. ומסגרת הסיפור הקצר לא מאפשר סאגה ארוכה
אבל כן הייתי רוצה לקרוא על סיפור חיים שלם... מרגע הגילוי דרך ההתמודוות היומיומית וההצלחות והכשלונות שבדרך.
בכתיבתך דיוטימה אני חווה קצת חשש
קצת חשש מאיך שזה יתקבל ע"י קהל הקוראים
יודעת
אלה קטעי יומן, קטעי חיים
אפיזודות אקראיות
מה עם שילוב של מתמודדים במסגרות תעסוקה..??
מה עם שילוב מתמודדים במסגרות כמטפלים, כמשקמים...??
אמתין למשוב ממך
בנתיים אתבשל עם עצמי לבאות
כמו תמיד, מצפה למוצא פיך
ערב שקט ונעים לכולנו
מרינה
מסכימה שהסיפורים מעציבים.
בזמנו היה זה בית החולים היחיד בארץ שהייתה בו מחלקה סגורה לילדים, גם צעירים בהרבה מריקי. אודה שרק לקראת סיום עבודתי שם ביקרתי פעם אחת גם במחלקה ההיא...
רענן לא כתב שום דבר לעצמו וכל דרך לא הייתה שם. היו אלה מילים מגובבות נטולות כל קשר, במעלה ההתקף הפסיכוטי.
דבריה של קישה ישימים יותר למוגבלים כמו אלה הלוקים בתסמונת דאון, אוטיסטים וכיו"ב.
פגועי נפש פסיכוטיים ומי שסובלים מדיכאון קליני, אינם מביעים רגשות נאצלים כמו אהבה. הם כבויים.
תודה, איתן והאמן לי שאני מזדהה עם הכאב ♥
תודה יקירתי ו*
לאה
מתארת לעצמי שלך הן מוכרות.
מעבר למה שעל פניו נראה אולי כקוריוז
חשוב לי להביא את הפן האנושי המשותף
לפגועי הנפש ולאלה הקרויים "נורמליים",
אם גם ביחסיות שונה.
תודה לך, אורלי ♥
כמה נעים לקבל תגובה ממצה כזו!
תודה לך, ניקי חביבה ♥
היסודות אכן מעורערים והאמנות היא לנסות להשכין מעט סדר בעולמות שנבנו עליהם.
תודה, אחאב [אתפנה גם לקרוא את שלך] ♥
שמחתי לקרוא שמצאת עניין בשני הסיפורים.
תודה לך, יעלי ♥
הדגשתי מדבריך את מה שפגשתי לא פעם במהלך שנות עבודתי שם. [לא בא הדבר לומר שאין תוקף לשאר הדברים שהבהרת]
תודה על תרומתך להבנת עולם פגועי הנפש ♥
בעולמם המסובך של פגועי הנפש.
אור בלב
אוהבת את הנשמה שלך.
כתיבתך כמו תמיד סוחפת ומרתקת....
והנושאים שאת מעלה עינייניים ...מרגשים ונוגעים....
תודה על השיתוף....
סאלינה
כה לחי!
עולמם של פגועי הנפש מורכב ומרתק.
תודה רבה על השיתוף.
.
בלוז
אסתר,
כמו בסיפורים הקודמים של החוויות האלה, גם כאן את מביאה תמונות מ"עולם אחר", עולם שאנו המסתובבים חפשי לא מכירים. אף שגם בחוץ מסתובבים כל מיני מופרעים שלא אושפזו...
את מספרת נפלא את חוויותיך ועל תיפקודך המיוחד כמורה-מדריכה.
תודה,
רמי
מוכר לי הרפרטואר...:)
כתבת נפלא ופעלת נפלא. נהניתי לקרא.
ממש "הפואמה הפדגוגית"...
מרתק ביותר. לנוכח כתיבתך המעולה -
הקטע הזה כשלעצמו יכול להוות חלק מספר
באורך "מלא"...
(זה יכול להיות מיזם-כתיבה יוצא-מן-הכלל)
לדעתי הדרמות הקטנות הללו
עם כל "הפרטים הקטנים" של התיאור הנהדר שלך
יוצרות משהו נפלא.
אהבתי מאוד.
את כל הזמן מפתיעה מחדש!
כמה כח וסבלנות צריך בשביל ללמד במקום כזה.
את מלאך.
והסיפור כרגיל - מרגש.
וילדה בת 9 - אלהים אדירים
כמה אנחנו צריכים לברך
על חיינו הטובים והמוגנים!!
הסיפור שלך הוא בחזקת מצווה: להזכיר לחברה את ההקשבה לחלש.
בשבוע שעבר התארחתי במפגש של "פצועים חוצי-גבולות". ישראלים פגועי-טרור ופלסטינאים שישבו בכלא הישראלי עשרות שנים בעבור פציעה והרג ישראלים. הקבוצה נפגשת כבר 3 שנים. עברו מסלול קשה והגיעו להבנה, אהבה וחברות.
במהלך קריאת הסיפור שלך שאלתי את עצמי: האם בדרך למפגש ההוא בבית-ג'עללה הייתי קשובה לדברים הקטנים? לא בטוחה. הפוסט הזה הוא עוד תזכורת להקשבה מעודנת וערנות לדקויות.
תודה אהובה
והמילים חודרות ומכאיבות
וכמה חשוב שיפגשו אנשים טובים באמצע הדרך שיעזרו להם לשוב למסלול , ליכולת לחיות רגיל עד כמה שניתן .
אני תמיד מתחברת לכתיבה שלך
את מצליחה לגעת בנשמה .
"ריקי מאושפזת מגיל 9"
ואני שואל את עצמי מה כבר יכולה לעשות ילדה בת תשע שמגיע לה להכלא במקום שכזה.
או רענן, שבסה"כ רוצה לכתוב עם עצמו, כי אולי זו הדרך שלו...
"המוגבלים שכלית (או נפשית) שלנו שאנחנו מרחיקים הם יותר אוהבים מכל אדם אחר בפלנטה" אומרת קישה, ה"סבתא הקטנה"...
מסקנתי:
הזהר בדבריך
פן תשפיע על חבריך
והם לא יהיו חבריך יותר
כמה במילה אחת קטנה
אנו עלולים לפגוע בנפשו של אדם...
המון חוויות שלנו כילדים בנויים מתשומת לב 'לפרטים הקטנים'.
הבטחות שנזרקות לאוויר ולא ממומשות - ילדים וגם מבוגרים - זוכרים זאת מאוד ומצפים ל'קיימן' וכשזה לא קורה - באה אכזבה..
ועוד ועוד פרטים שבעצם דרכם בונים את האמון בעצמנו ובחברה...
סיפור מרגש על 'פרט קטן'.
אני אוהבת..
ומעניין לי לקרוא אותך ..
כבר היו מקרים שטיפוסים כאלה עברו את מסננות המיונים והוזמנו להשתתף בתוכנית "האח הגדול" בטלוויזיה. זה כמעט נגמר בדיני נפשות...
מרתק ומרגש.
הפרטים הקטנים מכילים עולם ומלואו
הערות האגב - יש בהן כל כך הרבה.
תודה על השיתוף
אקרא גם את הפרקים הקודמים
דבי
(עדיין לא ניתן לככב)