[ מיומני כמטפלת בכתיבה בבית חולים לפגועי נפש ]
"אח, זה רק פרט קטן, שטויות!" נוטה אדם לומר בהזדמנויות שונות ולעבור הלאה, ל"עיקר"... במרחב הטיפולי אפשר שפרט קטן, אנחה, או מילה הנאמרת כשכף ידו של המטופל כבר על ידית הדלת בדרכו לצאת, גונזים בחובם משהו עמוק ומשמעותי.
~ רענן (19) ~
תשעה משתתפים היו בקבוצת הכתיבה. באחד המפגשים סירב רענן לשבת עם כולם ליד השולחן המוארך ובחר לו מקום בפינת ההסבה הסמוכה. כל שהסברתי לו על ערך הישיבה בצוותא לא התקבל. האסטרטגיה שאימצתי עם הגעתי הייתה, לאפשר בחירה במסגרת גבולות הכרחיים ואת האופציה לקרוא לעזרה שמרתי למקרה שהתנהגותו של מישהו עלולה לסכן את עצמו, את האחרים בקבוצה, או אותי. פעם אחת בלבד הייתי קרובה להשתמש בה, באינטראקציה טעונה מאוד ...
בחירתו של רענן לא הייתה חברית, אבל בלתי מסוכנת בעליל. בתום הפעולה הצצתי במחברתו. כמעט לא התייחס למטלות וגיבב מילים חסרות קשר. נו מה הפלא שגלש לעולמות אחרים, כשהוא יושב לו מרוחק בפינה, אמרתי לעצמי. את כתב ידו שגדל ופרץ מהשורות לכל עבר, ייחסתי לישיבה הבלתי נוחה. [שטויות, פרט קטן...].
שבוע לאחר מכן הגיע לפעולה עם תיק מנהלים מרופט, פיזר על השולחן הנפרד חוברות לימוד כלשהן ומבלי לזכות אותי במבט, הפטיר שהוא עוסק במחקר וכותב מאמרים ואין טעם לדבר על ליבו שיחזור לעבוד עם הקבוצה, כי: "הם בכלל לא לרמה שלי!"
שבוע נוסף חלף. הוא עם התיק, החוברות, והמאמרים שהלכו ורבו. ניסיוני הנוסף להחזירו אל שולחן העבודה זכה לתגובה הבאה: "אני מבין את כל הכוונות הטובות שלך, אבל את צריכה להבין אותי עם הפסיכולוגיה שלך. כל מה שאת מלמדת כאן, אני כבר יודע מזמן, זאת רמה מאוד נמוכה. הם אולי צריכים את זה, אבל זה לא מתאים לרמה שלי, בהחלט לא מתאים!"
בו בערב ביקש לאכול את הארוחה ליד שולחן נפרד. כשהאחות השיקומית לא הסכימה, ענה לה בשקט, בתקיפות רבה, כשהוא מביט מעבר לכתפה: "אני לא כמו כולם, אני לא יכול לשבת איתם, אני יותר מהם!" גדלות השווא שלו הפחיתה בערך כולנו - חברים ואנשי צוות כאחד, איש מבינינו לא נמצא שווה וראוי לו.
לתקופת-מה רותק למחלקה לצורך איזון תרופתי. כשחזר מותאם ומציאותי יחסית, שב לעבוד עם כולם. הוא לא זכר והם, כילדים, לא מנהלים חשבון ונוח להם להיענות לרגע ההווה .
שבועיים לאחר מכן, הגיע עם התיק המרופט. כשנאספו המחברות בתום הפעולה, מיהרתי לבדוק איך נראה כתב ידו...
~ ריקי (23) ~
ערכת הטיפול שיצרתי, כללה גם משחקי קלפים ולוטו בעלי תכנים מיוחדים וסביבון גדול של "דמויות בחיי". סובבה ריקי את הסביבון, מתוחה לראות איזו רצועה תופנה אליה כשייעצר והנה נפל בחלקה לספר משהו מיוחד הקשור בחברים.
ריקי מאושפזת מגיל 9 [!] בת למשפחה מרובת [לא ברוכת] ילדים. אחיזת הגוף שלה הזכירה לי צב שראשו מגיח מתחת למסע ביתו הכבד וביתה אכן כבד היה... מעניינת ומכמירת לב הייתה דאגתה הרבה למשפחתה. אחיה מכורים לסמים, אימהּ נוטה לחלות לעתים תכופות - החיים קשים והצרות גדולות. למול הדאגה הקיצונית שלה, ההתרשמות של עובדת הרווחה הייתה שהמשפחה ויתרה עליה. לא הייתה לה מיטה בבית ולא בגדים להחלפה...
והנה הסיפור שריקי סיפרה לקבוצה במשחק הסביבון: "יום אחד נסעתי לים. כשהגעתי, פגשו אותי חברים והם שאלו אותי מה שלומי". זהו, עד כאן. נו טוב, אני יודעת שעולמה של ריקי דל ויכולת הביטוי שלה בהתאם. ביקשתי כבר להעביר את הסביבון לבאה בתור, אולם משהו לא הניח לי. אולי חבוי שם עוד משהו מאחורי המשפט שנשמע כהתחלה של סיפור ושאלתי ברוגע: "יפה מאוד, ריקי ומה היה הדבר המיוחד שכל-כך הרשים אותך בפגישה ההיא בים עם החברים?" בלי היסוס השיבה קורנת: "שהם שאלו אותי מה שלומי, שהם התעניינו בי!" - - -
אבל לריקי היה גם פן אחר. סף הכעס שלה, בסולם מאחד עד עשר, הגיע למינוס שבע... ואני לא ידעתי וקרה מקרה.
כשגבי מופנה אל הקבוצה, כתבתי על הלוח רעיונות שהועלו על ידם באורח חופשי. לפתע נשמעה חריקת כיסא עזה ופרץ של צעקות, שנשמעו יותר כנביחות ואך בקושי ניתן היה להבין את הטענה הקשה נגדי: רעיון שלה נגנב על ידי אחרת ואני זקפתי אותו לזכות הגנבת. [זה כבר "פרט גדול"...] טענתי להגנתי שלא הבחנתי בקולה ומייד אתקן את המעוות, אלא שהיא כבר נדלקה וכיבדה אותי במטר מילים עוינות וקשות ביותר: "שתלכי לעזאזל! מי צריך אותך בכלל! הלוואי שתסתלקי מכאן, לא רוצה לראות אותך בעיניים שלי! לא צריכה אותך עם המחברת שלך!" חזרה אל השולחן, קמטה את מחברתה בחמת זעם ונסוגה.
איש מהיושבים לא ניסה להרגיעה. זה היה חזק והם נותרו המומים, אולי מפוחדים, כמוני. מחלתי על כבודי, מילא המילים, אבל מה עושים כעת? איך מרגיעים אותה? היה לי ברור מעל לכל ספק שאם אתקרב אליה היא תכניס לי בוקס בשיניים ואני לא הכי טובה בלהחזיר אגרוף, מה גם שזו אינה אופציה. אבל צריך לעשות משהו ולעשות מייד, כדי שגם התקרית הזו תהיה בשליטה.
אינני יודעת מאין זה בא, אבל מצאתי את עצמי מדברת אליה דרך המחברת: "את יודעת, ריקי, מאוד מצער אותי מה שעשית למחברת שלך. אני מאוד אוהבת אותה, היא מאוד יקרה לי. רואים בה כמה את משתדלת ומתאמצת ללמוד. באמת חבל. עכשיו באמת עצוב לי..." ריקי חזרה למקומה, פניה עדיין כעוסות ואולי היה מהול במבע גם שמץ כאב. מרגע שהתיישבה טרחה עוד ועוד ליישר את הדפים...
בהפסקה הקצרצרה, הצטנפה באחת הכורסאות שבפינת ההסבה. ניגשתי לאיטי ופניתי אליה ממרחק סביר, מביעה בפניה את תקוותי כי לאחר שתירגע נשוב להיות ידידות. הדגשתי שאני, על כל פנים, מאוד מעוניינת בכך. סננה מתחת לאפה משהו מהרפרטואר הקודם ופניתי ממנה ברוגע, משאירה את הצעתי פתוחה לשיקולה. המשכנו לעבוד והיא נותרה בפינתה.
כתום הפעולה, בדרכי החוצה, טסה ריקי לקראתי מקצה האולם, זרועותיה פתוחות תוך כדי ריצה, התרפקה עליי בחיבוק עז, דומעת ומפצירה בי לסלוח לה. במפגש הבא קיבלה מחברת חדשה והעתיקה במרץ את מה שכתבה בקודמת, שלושה דפים בסך הכול, שהם עבור ריקי כשלושים. ~ ♥ ~ עוד מהיומן:
כחלום גואל ממבוי סתום http://cafe.themarker.com/post/1653743/ המפתח של לאה http://cafe.themarker.com/post/1606235/
|