אז כמו שכתבתי בתיאור, אני בתחילת שנות ה 30 לחיי, ומתאתגרת בסרטן שד בפעם השניה בחיי. אני כרגע לא עובדת, אבל קוראת הרבה באינטרנט, ונתקלת בכל מיני טורים ובלוגים למיניהם של אנשים במצבי סרטן שונים שמספרים למה זה לא כל כך נורא...

אני רוצה לספר לכם, אבל בעיקר לעצמי, שזה אתגר גדול, לכולם, אבל לפעמים מרב שאני מנסה לשדר שהכל בסדר ו"עסקים כרגיל" אני מתעלמת מהמשמעות האמיתית של האתגר הזה עבורי - כלי לריפוי הנשמה.

הפעם הראשונה שאותגרתי היתה בגיל 28. שלחתי לכל החברים מייל שמסביר וביקשתי שרק כאשר יצאו מהשוק הראשוני ויסיימו לרחם עלי, על עצמם, על כל העולם ועל אשתו, אני אשמח לקבל מהם אנרגיות חיוביות בלבד...

הייתי עסוקה בלהבין מה קורה לי בגוף, איך מטפלים בזה, מי יטפל בזה לשביעות רצוני וגם... לעודד את כולם... להסביר להם שהשד לא נורא כל כך. כ-98% מהחולות (והחולים) בסרטן שד יעברו את התהליך הזה בשלום, פשוט יהיה קצת לא נעים בדרך אבל נתגבר.

כמובן שההומור השחור נכנס לפעילות מלאה, וכשחברה העירה לי שלא צוחקים על זה עניתי: "סליחה! זה הסרטן שלי ואני אצחק עליו כמה שאני רוצה!".

אז כן, גם אני מאלה ששמעו לא פעם ולא פעמיים משפטים כמו "וואו! מאיפה את מוצאת את הכוחות", "אני בחיים לא הייתי מסוגל להתמודד עם מה שאת מתמודדת" ו-"ברור שתעברי את זה, זו את, את הבנאדם הכי חזק ואופטימי שאנחנו מכירים"...

אז חבר'ה, אני לא כזאת חזקה כמו שאתם חושבים, אני פשוט ממש חלשה בלבקש (ולקבל...) עזרה... בדיוק כמו עוד כמה מאותגרי סרטן שאני מכירה...

נכון, אני עדיין לא רוצה שתרחמו עלי, אבל אני רוצה לספר לכם מה באמת עובר עלי מאחורי התדמית החזקה והאופטימית שאני מציגה ביום-יום. אולי זה מה שירפא לי את הנשמה, שרגילה (כמו הרבה מאותגרים אחרים שפגשתי) לשמור הכל בבטן, אולי זה יעזור למאותגרים אחרים, שרואים איך זה עובר "בקלות" על אחרים לא להרגיש רע כשקשה להם, אולי זה יעזור למי שקרוב למאותגר כלשהו להתחיל להבין מה עובר עליו, כי לפעמים פשוט קשה להגיד...

אולי זה יעזור להורים שלי, לאחי ולאחותי להכיר אותי באמת, כי לא נראה לי שהם יודעים מי אני באמת.

המטרה שלי, נכון לעכשיו, היא לשתף אתכם במה שעובר עלי עכשיו, מה שעבר עלי בשלוש וחצי השני האחרונות ובאופן כללי ברקע שהביא אותי לאן שאני היום. 

אני מאחלת לעצמי בהצלחה והרבה הרבה בריאות,

ילדה יפה.