ביום שהתוכנייה של פסטיבל הפסנתר התפרסמה ידעתי שאני בבעיה. מתוך עשרות ההופעות, שהתפרשו על ארבעה ימים בלבד, הצלחתי לצמצם את האופציות לשבע הופעות שפשוט לא ניתן לוותר עליהן. אחרי שסימנתי את כולן ביומן הסגול חייכתי לעצמי והלכתי לבדוק מה מצב ימי החופש שלי בתלוש המשכורת.

כעבור כמה ימים נרגעתי מעט והבנתי שלעולם לא אצליח לדחוס שבע הופעות באותו שבוע. כמו ליאם ניסן בסרטו השחור לבן, נאלצתי לעשות קיצוצים כואבים. החלטתי להזמין שני כרטיסים להופעה של רם אוריון ויוסי בבליקי עבורי ועבור הבר מזל שישב לצידי.

ברת המזל הייתה נועה. מסתבר שהצלחתי להדביק אותה במחלת רם. היא אומנם לא היחידה שהצלחתי להחדיר בה את האהבה הגדולה לכישרון שלו אבל היא כנראה הכי צעירה וספונטנית יותר מאחרים.

סוזן דלל, אולם ענבל, אחת עשרה בלילה יום רביעי. נועה ואני נכנסות לאולם אחרי דרינק בגג של הסוזנה. למרות ביקוריי הרבים בסוזן דלל, זו הפעם הראשונה שלי באולם ענבל או לפחות כך זכרוני החליט.

התישבנו בשורה הראשונה, קרוב קרוב. כהרגלי התחלתי לחקור את האולם ואת אותם פיקחים שעשו את ההחלטה הנבונה כמוני שישבו בתוכו אתמול בלילה. התיקרה הייתה כתיקרת אסם ישן עם קורות עץ צבועים בלבן ישן וכמה מאווררים ישנים עוד יותר, שנתלו מהתיקרה בחוסר סדר שכל כך אהוב עליי.

למעט הכיסאות (המיותרים) האולם הזכיר לי את האולם האהוב עליי ביותר בעיר. הפילגש של קן.

הפשטות וחוסר היומרנות, מסימני ההיכר של רם בעיני, שלטו בהרמוניה באולם. הייתה תחושה נקייה של מוסיקה נטו בלי שום תוספות. בדיוק כמו שאני אוהבת.

רם ויוסי לא יכלו לבחור אולם מתאים יותר.

כמה דקות ושני יוצרים דגולים עולים לבמה בפשטות ומייד ניגשים להתחיל המופע. בלי הצגת תכלית, בלי נאומים ובלי הקדמות. רם ויוסי לא זקוקים לכך.

אני מודה שהחיבור בין יוסי ורם נראה לי תמוה בהתחלה. את יוסי שמעתי לא פעם, האחרונה הייתה בהופעה חגיגית לאחר צאת האלבום האחרון שלהם פינוקיו. השילוב של הקול הרך והמלאכי שלו יחד עם הטקסטים החודרניים המתוכחמים והישירים, אלו שמשאירים לשומע מרווח אינטיליגנטי, קסום באוזניי.  

ואת הדיעה שלי על רם אתם הרי כבר מכירים.

אלו 2 הסיבות שהגעתי להופעה באותו ערב.

אבל אני חייבת להודות שלא ראיתי את המכנה המשותף ביניהם עד שהם עלו לבמה. באותו רגע הבנתי שיוסי ורם חולקים הרבה יותר ממקצוע. לשניהם נפש של אומן, לשניהם עבר עשיר של חומרים גאוניים. שניהם גורמים לצמרמורת בגופי. כל אחד בדרכו.

לפני עמדו שני גברים אמיתיים בשלים, מודעים לעצמם ולכשרונם האינסופי, ויחד עם זאת לא איבדו את הענווה הכל כך נדירה.

דווקא השוני ביניהם הדגיש את המשותף. רם על החשמלית, יוסי על הפסנתר. הנטייה של רם לכיוון האלטרנטיבי, הנגיעה הרכה של יוסי. ההרמוניה ביניהם גרמה לי לשכוח שלכל אחד מהם קריירה שלמה עמוסה מאחוריהם, ונדמה היה שבאולם ענבל בשעות האחרונות של אוקטובר, נולד צליל חדש.

הפירגון ההדדי, חוסר הניסיון להתבלט, הסינכרון ביניהם נשמע טבעי כל כך שאחרי כמה דקות של צלילים משותפים תהיתי ביני לבין עצמי מי הגאון שהגה את הרעיון.

נועה ואני יוצאות מהאולם, מביטות אחת בשנייה במבט מסכים. ההופעה הייתה מצויינת. נועה, שלא הכירה את יוסי לפני שמחה על ההזדמנות הנדירה ,אני שמחתי על האופציה הנעימה להפיץ את הבשורה.

בכל פעם שאני הולכת להופעה של רם אני חוששת שלא אוכל להנות ולהתרגש כמו בקודמות, אך גם הפעם רם הצליח להתעלות על עצמו, לחדש, לרגש, להפתיע. לגעת. הוא היה במיטבו.

בכל הופעה של רם אני חווה את אותם רגעים שאני מביטה בידיים של רם בלי למצמץ. אני מביטה בידיים שלו, יש לו רק עשר אצבעות. אני מביטה בגיטרה, יש לה רק 6 מיתרים. ובכל זאת מה שנוצר מהשילוב בין הידיים המהפנטות לגיטרה המושלמת לא נשמע כמו נגינה. הוא נשמע כמו משהו הרבה יותר גדול מצלילי גיטרה בלבד, אלא משהו שלם, עצום, נקי, יפה כל כך.

חודר.

כנראה שזה השילוב בין שלושה גורמים ולא שניים.

לילך