"אני אחגור  לגופי כרית, בכל פעם היא תהיה גדולה יותר.  כך, יראו כלם כיצד אני הולכת ומשמינה, אחר כך ,ניעלם לנו לאיזו תקופה, ונספר כי ילדתי".  היא היתבוננה בבעלה, בוחנת כל תג בפניו, לחפש תגובה למזימתה. אחר כך ,ועוד בטרם השיב, ביטלה ג'ודי עצמה את הרעיון מכול וכל..  "אח, זהו סתם רעיון טיפשי וגרוע, שלא קנה לו אחיזה בראשי. אז פינטזתי קצת, כאילו לחוש מהו הריון,  הרי ברור שלא נעבוד כך על איש. נספר לכלם שאימצנו לנו בת מתוקה. השמחה תהיה גדולה, כאילו ילדתי אותה". הוקל לו לאדם. הפעם הזו הסכים עם ג'ודי בכל ליבו. ואז, חרש, נזרק הרעיון לחלל החדר: "עלינו יהיה להודות לאותה אשה שתלד את בתנו. בזכותה נהפוך אנו להורים, תהא סיבתה למסור את בתה לאימוץ אשר תהיה, לעולם לא אגנה אותה על כך". עתה צחקו שניהם באושר, מתארים לעצמם בדמיונם הפרוע ,כיצד יגיבו הקרובים ,בני המשפחה  על הודעתם כי אימצו להם בת. במרץ מחודש,הסתערו על החיים, שניהם החלו לסייד במרץ, את חדרה של בתם. ג'ודי ניצחה על המלאכה, צובעת את המקום בורוד. מיטת התינוקת המהודרת, שהיתה מפוארת למראה כבר ניצבה בפינה, מעוטרת בכילה לבנה נגד היתושים ומעופפים אחרים לסוגיהם. גבוה מעל למיטה  תלתה  ג'ודי קישוט של שפן קטן ומתוק למראה. על השידה, שהיתה עשויה מעץ משובח מהמיטב, כבר הונחו מסודרים בערימה החיתולים משופרא דה שופרא ללא פשרות. עיני ג'ודי זהרו בסיפוק אדיר כשבחנה את המדפים. הללו, היו עמוסים בבגדים בארון הילדים החדש..זה עמד מבהיק בנקיונו, בשום פרט, אף לא הפעוט ביותר, לא חסכו אדם וג'ודי, ולו אגורה שחוקה. הכסף שהוצא על הקניות לביתם, זרם כמים. אדם הראה לה לאשתו מגילת קלף קטנה. זו, היתה נתונה במסגרת זכוכית,כאילו היתה המגילה תמונה. במגילה הזו היה כתוב לאמור: "כשם שמאחורי האור מסתתר לעיתים החושך, כך מאחורי החושך, מסתתר האור". בצד הפסוק המופלא הזה, היה כתוב שם מחברו: רבי צדוק הכהן מלובלין. נפשה של ג'ודי ניקשרה מיד בפסוק ,מסכימה לכל מילה ומילה. אכן, הפתגם  הניפלא הזה הגדיר בהחלט את תחושתה .היא הניחה את המגילה הממוסגרת בחדר השינה, נושקת לו לבעלה על שפתיו. אך אדם עוד הגדיל לעשות. ביום המחרת, כששב הביתה, הטיל על שלחן המיטבח מעטפה חומה. "פתחי ג'ודי, בזהירות", ביקש מרעיתו. זו נשאה לבעלה עינים משתאות כמבקשת לדעת, איזה חג הם חוגגים היום כזה שפרח לה מהזיכרון. "פתחי פתחי" , עודד אותה אדם בצחוקו הרך,  וג'ודי ניגבה ידיה בסינרה, מציצה בסקרנות עצומה לתוך המעטפה פנימה. ואז, או אז פרצה לה קריאת תדהמה מפיה למראה זוג כרטיסי הטיסה שנשרו לכף ידה מהמעטפה. "אבל אדם, מה זה צריך להיות?"  גימגמה אינה מוצאת את לשונה,  "מה שאת רואה" צהל מר בחור למראה התרגשותה של רעיתו. "ואיך אפשר לנו לנסוע עכשיו?" המשיכה להקשות. אך אדם, בוטח בעצמו ובמעשהו, הכריז בקול תוך שהוא מחבק את אשתו. "אנו נוסעים לחו'ל, וזה סגור ומוסכם ואין על כך ויכוח.  זוהי הדרך הנעימה ביותר שאני מכיר, להעביר את הציפיה הדרוכה שלנו בטרם נתפקע, או לפני שדעתינו תישתבש.  "אבל התינוקת..?" חזרה ג'ודי ושאלה, לוחשת באוזנו, חרדה לאפשרות הבלתי ניסבלת כי דוקא כשיהיו בחו'ל, הרי דוקא אז... "סמכי עלי", הכריז הגבר כתרנגול קורא בקול, "אל תדאגי, שכן גם לזה מצאתי פיתרון". כך טפח לעצמו על שיכמו מרוצה בעליל מעצמו עד בלי די. "שוחחתי עם פקידת השירות למען הילד.. היא אכן הסכימה אתי כי טיול לחו'ל יהיה דרך מצוינת להעביר בה את תקופת ההמתנה או חלקה. כאן בינתים לא יקרה ולא כלום". עתה נחה דעתה. בפעם הראשונה הבליח חיוך מתוק, עולה ומפציע על שיפתותיה ..  "מדוע לא עלה הרעיון  בראשנו קודם לכן?" שאלה.  ג'ודי החלה לארגן ולארוז.  המזודות הונחו במיסדרון, בכניסה לדירה. עוד בדיקה אחרונה, וכבר מצאו עצמם מנופפים לשלום לשכנתם מתוך המונית שהסיעה אותם לשדה התעופה. אדם פיזם לעצמו בעליצות פיזמון שאהב. רק חלפו להן שלוש דקות מאז יצאו לדרך, והטלפון בביתם  צילצל. עוד זמן רב המשיך לטרטר בעצבנות ועקשנות מרובה כמתחנן במפגיע. ואז נדם.

המולת שדה התעופה קידמה את פני הבאים .רעש מחריש אזנים של מטוסים ממריאים ונוחתים ליוה את השניים, שלא ידעו נפשם משמחה. אדם מיהר ליטול עגלת מטען, שעמדה מיותמת ועזובה, והעמיס עליה את הכבודה, תוך שהוא גוער בג'ודי בטוב לב: "לא יכלת לוותר על מזודה או שתיים?" זו מיהרה להשיב לו באותה מידה של עליצות: "הרי אנו נוסעים לחודשים, ואיך יכולתי לוותר?" בפנים נוהרות  דחפו את העגלה העמוסה לדוכן אל על.  גו'די שלפה מתוך תיקה את דרכוניהם, ואת כרטיסי הטיסה, והטילה אותם  על דלפק הנוסעים. הדיילת נטלה את הדרכונים והכרטיסים מורה להם באדיבות מרובה להניח את מיטענם לבדיקה. אדם נטל את המיזודות והניחן על הסרט הנע, שהוליכן לבודק. זה נשא על דש ביגדו את תג חברת השמירה. בידו הורה לשנים להיכנס לבדיקה  בעוד חברו מסיים כהרף עין  את סימון מיטענם. עתה היו חופשיים לנפשם.  הם הורשו  לגשת לעבר החנויות פטורות המס, שם בקירבת מקום ,היה עליהם להמתין להכרזת הדיילות על מועד יציאת המטוס. מיטענם ניבלע כבר בבטן המטוס. אדם וג'ודי,סבבו בחנות המשקאות  ולפתע  נשמע ברמקולים קולו של הכרוז המכריז על מספר הטיסה שלהם. הם הגיחו מדלת היציאה לעבר האוטובוס, וזה התמלא במהירות בנוסעי הטיסה. עתה כבר ניצבו ממש לפיתחו של המטוס. ואז, היא פנתה אליהם, השוטרת.  מיוזעת ויגעה שניכר היה כי השקיעה מאמץ  אדיר להגיע למקום, למטוס שחנה על המסלול. היא ביקשה מאדם וג'ודי להצטרף אליה . פניה היו חתומים. השנים הגיבו כצפוי בתדהמה מוחלטת, אינם מבינים לפשר הדבר. אך השוטרת,  לא הותירה בידם כל ברירה. אולי לא רצתה לומר  להם, ואולי פשוט לא ידעה, אך היא לא השיבה לשאלותיהם באשר לסיבת הליווי  המשונה הזה ,שזכו לו לראשונה בחייהם. "בודאי מיד תתברר הטעות", אמר אדם, וזרק מבט מעבר לכתפו, על המטוס האמור לקחתם לטיול המיוחל. זרועה של גו'די, היתה מונחת בכף ידו וכך פסעו שניהם אחר השוטרת, ומבוכתם גברה לה והלכה מרגע לרגע. ככל שהלכה הדרך והתארכה, החל אדם רוטן באי שביעות רצון, אך בטרם גמר בליבו להביע מחאה נמרצת יותר, מצאו עצמם בבנין משטרת שדה התעופה."מיד תתברר פה הטעות", רטן בכעס מתחת לאפו, אך גו'די נחרדה. "אדם", דחקה היא  בצלעותיו. "לפעמים רואים בסרט או קוראים בספר,  איך בטעות עוצרים אנשים על לא עוול בכפם. למה השוטרת ביקשה מאיתנו דווקא להיתלוות אליה?"  "התעשתי" גער בה בעלה. "דברים כאלה אינם קורים כאן בארץ. את סתם ממלאה עצמך בפחדים שאין להם בסיס". אך גם הוא, החל בהחלט חרד ותמה, שואל עצמו לסיבת הימצאותם בבנין המשטרה. רק שלא נחמיץ את הטיסה, עתה ניזכר כיצד ליוו אותם הנוסעים האחרים במבטם, כאילו היו פושעים שניתפסו בקלקלתם. "אני דורש להבהיר לנו מיד מה מתרחש כאן", קרא אדם לעבר השוטרת.  את פניהם קיבל עתה קצין משטרה,  בחור צעיר שחייך לעברם מאוזן לאוזן.  "אני מבין שהשוטרת  הסבירה לכם  לשם מה נתבקשתם לסור לכאן". עתה כבר גבר שבעתים תמהונם  של השניים.  קודם שוטרת חמורת סבר, ועתה קצין משטרה חייכן. "מה לכל הרוחות מתרחש כאן?"  תבע אדם לדעת. קצין המשטרה המשיך לחייך, וכאדם שכל עיתותיו בידו הורה להם להסב על כורסאות העור.   . "מכירים את רחוב תמיר מספר שלשים ושש?"  שאל. אדם הביט בה באשתו בתימהון אדיר. "מה לנו ולזה?" הם ניסו לפשפש בזיכרונם כשלפתע היכה אדם במיצחו. "נזכרתי!" קרא בקול. "שם נימצא ברחוב הזה, משרד השרות למען הילד.  ובכן? במה העינין?"  "דבר כבר!"  קראו עתה שניהם חסרי סבלנות בעליל. קצין המשטרה המשיך בחיוך: "מזלכם הוא שהשגנו אתכם בטרם המראתם לחו'ל. חיפשו אתכם מהשירות למען הילד. הם ביקשו שתתקשרו אליהם בדחיפות למשרד במשך כל שעות היום והלילה. תיצרו קשר עם ענת, פקידת השרות שהיתה המלווה שלכם בפגישות שקיימתם במשרד. עתה  תיגשו לקחת אותה, את בתכם", אמר והושיט ידו לעברם. "מזל טוב רבותיי". אדם וג'ודי נישארו לשבת עוד דקות ארוכות מסרבים להאמין למזלם הטוב. אכן, היתה זו בהחלט התפתחות מפתיעה מאין כמותה. אחר היתעשתו, ולחצו בשמחה אדירה את ידי הקצין. "אף אני אימצתי ילד סיבר את אזנם בשימחה, לכן אני מבין את שימחתכם האדירה, ומשתתף בה ככל יכולתי".  השנים לא ידעו נפשם משמחה ואושר. הם דילגו במדרגות, קופצים כילדים קטנים בעוד הקצין מנפנף אחריהם לשלום. מעוצמת שיכרון החושים שאחז בהם, הם  שכחו את דבר המיטען ששכן לו לבטח בביטנו של מטוס הנוסעים. אך משניזכרו, הצליחו המיזודות האבודות ליגרום להם לגחך ולצחוק. מהן מיזודות לעומת הגשמת חלום בן שנים. "בבוקר נטפל בעניין המזודות" אמר אדם לאשתו "המיזודות האלה כמובן שלא ישביתו לנו את השימחה

".

עינת ענתה לטלפון. היאברכה בחום את אדם וג'ודי ואחר הורתה להם כי עליהם לקנות  אבקת חלב, מאכל מיוחד לתינוקות ובקבוקי אוכל  "תקנו הרבה" התרתה בהם בחיבה. היא הסבירה לג'ודי חסרת הניסיון כי עליה לעשות סבב בקבוקים, עניין טכני, המקל על האם הנרגשת. עוד נוספה לרשימת הקניות הזו של הרגע האחרון, מברשת לניקוי בקבוקים. ג'ודי רשמה את ההוראות בשקיקה, כאילו היו אלה דברי אלוהים חיים. היא חשה שהיא נמצאת ברקיע השביעי ולא ידעה נפשה מאושר. מאליו מובן, שאותו לילה היה להם ליל שימורים. אף לו רצתה בכך, לא הייתה ג'ודי מסוגלת לעצום עין. בפעם ה"מי יודע כמה" העבירה מצד לצד את בגדי התינוק הזעירים, מתא אחד למשנהו. היא שבה והעבירה ידה, מחליקה על הבגדים בעדינות מרובה. שוב קיפלה את הסדינים המצויריים ואחר כך החליקה על פני הסדין שהיה פרוש אחר כבוד על מיטת התינוק הנסיכית..

"הירגעי ג'ודי", ניסה אדם להשקיט את אשתו הנסערת. אך גם ממנו, כך התברר לו, רחקה השינה ושניהם ריחפו ברקיע השביעי  אם לא למעלה מזה. פה ושם הצליחו לנמנם קלות, עד שהגיע סוף סוף הבוקר. הם ישבו ליד השולחן בפינת האוכל רעננים, כאילו קמו זה עתה משינה ממושכת ועמוקה, ושבו והתרגשו, מפטפטים בעליצות ובשמחה. ג'ודי מזגה את הקפה מקנקן הכסף. על השולחן  היו ערוכי ם כלי אוכל הדורים, אותם שמרה ג'ודי לימי חג ומועד בלבד. היום, חשה, יהיה היום הגדול בחייהם, ודבר זה בלבד הצדיק את השימוש בכלי החרסינה העדינה ובקנקן המיוחד..

אדם נגס מהלחם הקלוי, מורח שכבה של ריבת דודבנים בסכין כסף מהודרת. ג'ודי הניחה את פרוסת הקלי. "היא נתקעת לי בגרון", התלוננה בפני בעלה. " איני מסוגלת לנגוס בדבר הטעים הזה אפילו נגיסה קטנה. אני מתרגשת אדם, היום אנחנו הופכים להורים." אדם משך בכתפיו , לוגם במהירות מהקפה המהביל , כמו היה גורלו של העולם כולו תלוי בלגימות הללו. הוא מיהר לסיים את הארוחה הקלילה וביד בוטחת התניע את מכוניתו. זו כמו שיתפה פעולה ביום הגדול והנפלא הזה, נרתעה ממקומה  כפגז מלועו של תותח. דרכם חלפה בנעימים, והעולם כולו חייך אליהם. אדם התרכז בנהיגה, אך ג'ודי לא חדלה מנוהגה הנרגש. כאחוזת תזזית חסרת מנוחה נעה על מושבה, מנסה לזמר עם בעלה ולהצטרף לשירים, אך פסקה באחת  בחוסר סבלנות. אדם צחק בגיל: " עלינו להזהר ולהשמר מעתה כפל כפליים, אמא ג'ודי. ואני אבא..." ניסה לטעום מהמילה המופלאה..

הוא החנה את הרכב לא הרחק מהכניסה לבית היולדות, מעט הלאה במעלה הרחוב. אוחזים יד ביד דילגו כשני ילדים ברחוב, משאירים מאחוריהם אנשים פעורי פה, שהיו בטוחים כי הללו יצאו מדעתם. היה גם אדם בקהל, שסובב את אצבעו כנגד הרקה בתנועה שמשמעותה: בוודאי איבדו בורג במוחם. האחות בבית היולדות קיבלה את פניהם בשביס לבן. היא ניצבה בפתחו האפלולי של חדר הקבלה הקטן, וחייכה לעברם במאור פנים: "אנא הואילו להמתין כאן", הורתה בידה, מצביעה על כורסאות העור הגדולות שניצבו סמוך להם. אדם שיקע את עצמו בכורסה, וזו קלטה את גופו. ג'ודי לא הייתה מסוגלת לשבת. היא פסעה הלוך ושוב כארי בסוגר, מחכה בציפייה דרוכה. אחר העיפה מבט לעבר בעלה. היא כופפה עצמה לעברו, לוחשת: "אתה חיוור בעלי.."  "כן, כן" ענה בקול נמוך, כדי לא להפריע לפעוטות הישנים מעבר לקיר.

" אני מודה בהכנעה שאני נרגש. איני יכול להכחיש זאת וגם את אינך נראית עכשיו בשיא תפארתך.  הינך סמוקה ונישמתך קצרה כאילו הגעת לסוף המירוץ"

ג'ודי הנידה ראשה: "אתה צודק בהחלט. זהו אכן סופו של המירוץ בשבילנו , ותחילה של דרך חדשה".

ככל שחשבה ג'ודי שהיא מוכנה לכך נפשית, כך הסתבר לה להפתעתה העצומה, שלא כך הוא הדבר. עיני בני הזוג נפקחו לרווחה. הם ראו לפניהם את הדבר המדהים ביותר בו חזו מעודם. פיהם ביקש לבלוע אוויר, אך לא הועיל, והם כמעט נחנקו מהתרגשות. ראשם היה סחרחר עליהם וידיהם רעדו. ולכל המהומה הנוראה הזו גרמה פעוטה שהייתה מונחת על ידיה של האחות. זו  נכנסה לחדר ההמתנה, נושאת פעוטה עטופה בחיתול דקיק, לבושה בגדי תינוק, שנראו כחונטים את גופה הזעיר. ניכר היה בתינוקת שמשקלה קטן מאוד, אך יופיה המדהים פיצה על כך בקלות מרובה.

ג'ודי נשנקה מתימהון, שכן עיניהם חזו ביצור היפה ביותר שראו מעודם