-

-

בואי איתי--הוא מבקש כל כמה שבועות--

-

 ועיניו נעשות עצובות כשאני מסרבת---

-

12 שעות טיסה---15 שעות בלי קפה וסיגריה בשביל כמה ימים בארהב-----גדולים עלי

-

-הפעם נסע ל-16 ימים---והפעם נסעתי איתו

-

היגענו לטמפרטורה של 2 מעלות ------שאחרי יומיים נפלה ל- מינוס 5 וסופת שלגים סגרה לגמרי את אטלנטה

-

-

-יומיים היינו תקועים במלון---ונהננו מכל שניה

-

-כשזרחה סוף סוף השמש---המראות היו עוצרי נשימה

-

צמוד לחלון הלובי עמד עץ ש-5 ימים היה עטוף קרח---כל פעם שעברתי לידו------נעתקה נישמתי

-

האמרקיים לא הבינו את הדקות הארוכות שעמדתי ובהיתי בו

-

אחרי יום נוסף אפילו העזנו לצאת לטיולים---למרות הקרח הכל כך מסוכן שציפה את הכבישים והפך הכל למישטח החלקה אחד גדול

-

עטופים בהרבה שכבות---כשקור פשוט עובר את כולם יצאנו לטבע הקפוא

-

וממש ממש חגגנו---קור מענג כל כך אחרי החום האין סופי שלנו פה בארץ הקודש

-

אי אפשר לתאר---כמה הגוף חגג בקור הזה.

-

אבל המחזה המדהים מכולם היה התור במוזאון לאומנות חדשה

-

הגענו לראות תערוכה של דאלי-----שהיגיעה לאטלנטה---והיינו המוממים

-

קודם כל עמדנו שעה ורבע בתור להכנס ( ב-0 מעלות צלזיוס---)

-

רק כדי לגלות שאחרי שנכנסים יש תור בפנים של 45 דקות לקנות כרטיסים

-

ואחרי זה יש תור של 20 דקות להכנס לתערוכה

-

הכל אמנם בסדר מופתי ושקט מוחלט---שאופייני לאמרקאיים כל כך

-

אבל מי היה מאמין שכל כך הרבה אנשים יחכו שעות קפואים לגמרי לראות תערוכה במוזאון

-

רק בשביל זה היה שווה לטוס בלי סיגריות וקפה 12 שעות

-

-

נ.ב. הפסל מאחורי---בתמונה שם במוזאון----מורכב כולו מאנשים