פייסבוק וגוגל הם החברים המשותפים העיקריים של סיון ושלי. הם בטח היו גאים לראות את שמותיהם נכתבים יחד עם המילה חברים.

הם קצת מזכירים לי את הסיפור התנכי על דוד וגוליית – האחד גדול וחזק והשני "קטן" וחכם. מזל שמאז התקדמנו מעט מהמשפט "הקם להורגך, השכם להרגו".

בעבר, ביקשתי מסיון שתרביץ בי קצת תורה, כי התורה הרביצה בה לא מעט.

"זוכרת את השיחה שלנו על אהבה בדשא של האוניברסיטה?", אני שואלת את עצמי ומחפשת לחפור בזיכרונות לברכה.

ודרך אגב מוות, אני נזכרת בסטטוס שהיא כתבה לא מזמן על היומולדת של אמא שלה. היא אפתה לה עוגה ושלחה לה לגן עדן. אם זאת לא גדולה, על הזין שלי הכושים.

אני מנסה לגבש תיאור מילולי מועט ככל שאפשר לאחת ששווה אלף תמונות. לא בעירום, כמו אלה שרצו בפייסבוק, מתוך קמפיין שקר כלשהו.

"אז מי זאת סיון?" אני שואלת ו"מגגלת" ואין סוף תשובות נגלות בפניי.

אני מתבוננת בהן, קוראת מעט וסוגרת. מבינה שגם לשם חדרה התקשורת המניפולטיבית, שבפריים טיים בחרה לצנזר לה את הנוכחות, ואילו ברשת בחרה להציף.

אז כן, כשהיא הייתה "באח הגדול", הייתי עדה ברשת להמון מבקרים, שעוררו בי את הצורך לכתוב כך:

"סערה מתחוללת בכותלי הפייס

קורבנות עולים למשפט מתוקשר ברשת.

ככה זה אנשים

גם לדרוס ולברוח מותר היום

גם לאנוס ולרצוח מותר מחר.

אנו מתפלאים שהצהוב שולט,

לא בכדי הוא צבע השנאה,

או תלאי של קורבן שואה.

הכל מותר כאן,

הרי מותר האדם מן הבמה.

לנו הכל מותר.

סוכריות ללא סוכר".

{*סטטוס מלודרמטי. מודה}.

אבל אני חייבת להתוודות: "לא סימסתי לסיון דרור בהדחה שלה, אפילו לא פעם אחת".

בגלל אנשים כמוני, היא הודחה. אני לא יודעת מה מנע ממני יותר לא לעשות זאת, "האידיאולוגיה" המטופשת של לא לסמס לתוכניות ריאלטי או האמונה העיוורת בנוכחות הבטוחה שלה שם.

סיון, מתנצלת, אני מקווה שאת מבינה. לעיתים אנו שוגים בהחלטות שלנו ולא יכולים לשער את התוצאה. ניר, אתה מבין? אלא אם כן כבר חזרתם, אז מה המצב? נשיקות לסיון.

מאוד ארוך מה שקורה כאן.

ביי.