- "אמא, אני רוצה לספר לך משהו", כך, איך שהתיישבה מולה,

מיד כשנשימתה הוסדרה לאחר שהתאמצה לעלות בגרם המדרגות.

זמן רב עבר מאז המפגש הקודם ביניהן, מאז יצאה מן המוסד בו היא שוהה,

מאז ביקרה בבית אימהּ.

.

.

- "מה?" ענתה הזקנה המכורכמת, הצפודה, השילדית, המדומנצת.

.

וה"מה?" הזה,

השאלה הזאת, בת ההברה האחת, חוללה את שלא התחולל מזה כחמש שנים תמימות.

השאלה הזאת החזירה לה, לשואלת, באחת! את ארשת הסמכות, הסמכות האימהית שנדמה שאבדה לעד בתוך דימדומיה.

השאלה הזאת הקרימה לה עור וגידים. האנישה אותה. הפכה אותה לאדם, לאישה, לאם.

.

.

-"הכרתי מישהו. אני יוצאת איתו כבר שבועיים".

מוסמקת כולה, מבלי יכולת להסתיר את אושרה, המשיכה; -

"אנחנו רק שותים תה ביחד"

"רציתי לשאול אותך אם את מסכימה".

נרגשת, מחוייכת, מבויישת, ציפתה לתגובה, לתשובה,

לאישור שכל כך רצתה לקבל.

לא ההינה להיישיר מבט אל אימה.

נוח יותר היה לה להביט בהליכון שלה שניצב ליד כסאה.

הוא הקנה לה בטחון.

את ההליכון השני, זה שניצב ליד כסאה של אימה, לא אבתה לראות.

הסבה מבטה מילדיה, מנכדיה,

ושוב תלתה עיניה באימהּ.

.

.

דממה נפלה בחלל החדר.

כולם המתינו למוצא פי הסבתא רבא -

המלכה האם.

וזו,

תוך שהיא נועצת מבט בביתהּ האלמנה, הסבתאית, הפגועה מוחית,

במורת רוח גלויה, פסקה : -

.

"לא!"

.

-----------------------

לפרקים הקודמים

http://cafe.themarker.com/post/1550373/