אז בהמשך לפוסט הקודם ולתגובה של גוונו "אחותי" האהובה: גוונו, אני אוהבת אותך עד יופיטר ובחזרה!! גוונו היא החברה הכי טובה שלי, עכשיו הייתי אצלה וכרגיל, היא נותנת לי המון כוחות ורעיונות טובים. סיפרתי לה על התקף הפרנויה שעברתי לפני יומיים, לדעתי זה היה בגלל השימוש בקנאביס הרפואי. אז מהיום אני לא! לפחות עד שאני אבדוק אם זה רק תוצאה של סטלה רעה או שזה משהו שיכול להיות קבוע. אולי אני מוזרה, אבל אני די מחבבת את השפיות שלי :-) אני משתמשת בקנאביס בעיקר כדי להרדם, אני לוקחת מורפיום באופן קבוע כי הסרטן מאתגר לי גם את העצמות עכשיו בנוסף לשד, נראה לי שאני יכולה להגיש מועמדות לשיאי גינס בתור הבנאדם ששבר צלע בדרך הכי מטופשת (תנועה לא נכונה במהלך ספונג'ה...). הקנאביס לפעמים מקל לי על הכאבים ולפעמים לא כל כך, הוא מחזק אותי כשיש לי חולשה מהתרופות אבל הוא בעיקר עוזר לי להרדם בלילה ולישון רצוף. לפני יומיים לא הצלחתי להרדם אז עישנתי כמה שאחטות. כשנכנסתי למיטה ושמתי את הראש על הכרית התחילו לרוץ לי מחשבות בראש. בהתחלה המחשבות שלי היו הגיוניות, ירדו לי כל מיני אסימונים והגעתי לכל מיני תובנות, כמו למשל שהסיבה שאני מאתגרת את עצמי בסרטן היא שאני זקוקה להמון תשומת לב שתמיד היתה חסרה לי (מסקנות בהמשך). אחר כך התחילו כל מיני מחשבות הזויות על כל מיני חברים ומכרים, כל מיני סרטים הזויים שאני לא כל כך זוכרת, אני רק זוכרת שניסיתי להרגיע את עצמי, אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני, שזאת סתם סטלה רעה ובבוקר יהיה יותר טוב. האמת, פחדתי פחד מוות לאבד את השפיות שלי. עכשיו כשאני חושבת על זה נראה לי שהסיבה שלא הצלחתי להרגיע את עצמי היא לא בגלל הפחד שמה שאני חושבת יתברר כנכון, אלא הפחד שהמחשבות לא יחלפו עם השפעת הסם, שאיבדתי את השפיות באופן קבוע. טוב, לשמחתי הרבה המחשבות חלפו להן בשלב מסויים והצלחתי להרדם. התאמצתי מאד לזכור את התובנה שהגעתי אליה, שאני בעצם זקוקה לתשומת הלב, ואני ממש שמחה שהצלחתי כי זאת פריצת דרך משמעותית. התחושה שלי היא שמחלה אוטואימונית היא בעצם הדרך של הנשמה לצעוק כשאנחנו לא מקשיבים לה. אני מאד מקווה שעכשיו סוף סוף שמעתי אותה. התשובה הראשונה שאני זוכרת לשאלה "מה את רוצה להיות כשתיהי גדולה?" היא שחקנית. אח"כ רציתי להיות מוסכניקית, אבל זה בגלל שאהבתי את תשומת הלב של אבא שלי בזמן שעזרתי לו לתקן את האוטו... בתיכון למדתי במגמת תאטרון. אמנם בחלק העיוני הייתי גרועה (בחורה ריאלית להחריד שכמותי...) אבל את החלק המעשי אהבתי ביותר. בכיתה י"א העלנו מחזה שכתבה המורה שלנו. ברגע שעליתי על הבמה, כל ההתרגשות והלחץ שלפני התחלפו במין תחושת שלווה עילאית שהגעתי הביתה. וואו! איזה קסם! בכיתה י"ב העלנו ערב תיאטרון שבו הצגנו את המונולוגים והדיאלוגים שהכנו לבחינת הבגרות המעשית בתאטרון. אני הכנתי את המונולוג "גולים", מתוך המחזה "לדבר עם" של ג'יין מרטין. זה מונולוג חזק, יום אחד אני אולי אסביר לכם למה התחברתי אליו. בכל אופן, הייתי הראשונה שלמדה את הקטע שלה בע"פ (כן, כן, אני שגרועה בדד-ליינים ותמיד דוחה הכל לרגע האחרון!), המורה אמרה שהקטע הזה הכי חזק מכל הקטעים שהבנות האחרות בחרו ואני גם עושה אותו הכי טוב, אז עליתי איתו ראשונה בתחילת הערב. וואו! כמה מחמאות קיבלתי עליו, חבר'ה שלא דיברתי איתם מעולם בביה"ס ניגשו אלי והחמיאו לי בטירוף. הייתי בעננים! באוניברסיטה למדתי הנדסה גרעינית, אח"כ עבדתי כמתכנתת. בעצם הייתי חלומה של כל אם יהודיה (וגם אב...), אבל לא הבנתי שאני עובדת קשה כדי לרצות את כולם ולא עוצרת לרגע כדי לחשוב מה אני רוצה. חשבתי שאחרי שאני אסיים את הטיפולים ואתבסס אני אצטרף לקבוצת תאטרון חובבני ואממש לפחות חלק מהחלום, אבל אתם בטח יודעים שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות... בשיחה היום עם גוונו החלטנו שאני הולכת לעוף על החלום שלי, אני הולכת ללמוד משחק, אני הולכת להתחיל לכתוב, וגוונו תהיה שם כדי לתת לי בעיטה בתחת במקרה שאני עוד פעם אחליט לרחם על עצמי ולוותר לעצמי. תודה גוונו שאת אוהבת אותי, את מלכה! מחר, אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, אני אספר לכם על הדכאון שעברתי בחודשים האחרונים, למה הייתי ממש צריכה אותו ואיך הבלוג הזה הוא בעצם הדרך שלי לצאת ממנו. אז שיהיה לי בהצלחה והרבה הרבה בריאות, ילדה יפה. |