מי הוא אותו ילד-צרכן?

האם מדובר בדמות חסרת ישע ותמימה, שחשופה לעומס של פרסומות ולמניפולציה מכוונת של אנשי שיווק ופרסום הבונים על כספו וכוח השפעתו על הוצאות המשפחה?

או שמה מדובר בדמות מתוחכמת, מודעת, שמכירה את עולם הפרסום והשיווק מגיל 0, יודעת להתנהל מולו ואף דורשת מהמשווק והמפרסם רף גבוה של תחכום ושעשוע בפניה אליו?

 מדובר בשתי תפיסות של הילד כצרכן, הקיימות בעולם המערבי. ישנן מדינות בהן הנושא מקבל קול חזק יותר, בארץ קצת פחות. אך הסוגיה קיימת בכל בית במידה כזו או אחרת ויש לה משמעות לגבי הצורה שבה הורים מנהלים את סדר היום של ילדיהם, מדברים עם הילדים על נושאים של ניהול כסף, והבנת פרסומות ואפילו על הכמות שבה הם נענים לבקשות הילד. לכן, מדובר בויכוח שכדאי להכיר בו ולהתייחס אליו.

למעשה, קיימים גורמים שפונים לילדים ישירות במטרה להשפיע עליהם ויש המחוקקים חוקים בשמם - על סמך אותן תפיסות. לדוגמה: יש שחושבים שפניה ישירה לילד עם מוצרים שהוא עצמו בחר במסגרת קבוצת מיקוד, מעידה על ניצול ציני של ילדים שמעודד אותם לפעול (לקנות / לבקש) מעבר ליכולתם להבין את כללי המשחק. ויש גורמים שמאמינים שמדובר בפעולה שמעצימה את קולו בכך שזו נותנת מענה לצרכיו.

במסגרת הוויכוח עולות השאלות – האם נכון לפרסם ישירות לילדים? ואם כן, האם זה נכון לפעול בקשת הרחבה שבה זה נעשה (זה מתחיל בפרסומות טלוויזיה, ממשיך בשלטי חוצות, בסרטי קולנוע, בפרסום סמוי במשחקי מחשב ובתכני מדיה, קיים בפסטיבלים אינטראקטיביים ומגיע לפרסומות במתכונת של משחקי מחשב המופיעים באתרי ילדים). כמו כן, האם נכון להתחיל לדבר עם ילדים על כסף בגיל קטן, והאם באמת צריך לקנות להם את כל מה שהם מבקשים?

אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הנושא של ילדים כצרכנים: עד כמה לדעתכם נכון לשתף אותם בעולם הצריכה ובאיזה גיל? האם החשיפה המוקדמת היא חלק מהכשרתם החברתית? האם יש צורך להגן עליהם מעולם הצריכה כל עוד הם קטנים? איך אתם רואים את הדברים?