עומדת באמצע הרחוב

בוכה,

הוא מנגב בעדינות

ומדבר אלי.

אנשים חולפים סביבי

מכוניות

צופרים

רמזורים מתחלפים,

אנחנו בשלנו

והם בשלהם

לא רואה את הבחוץ

רואה רק את בין שנינו.

ודברים חשובים שם נאמרים.

"הכרתי היום אותך אחרת. וגם אותי אחרת ובעצם אותי ואותך יחד אחרת", כתבתי לו מאוחר יותר.

"זה כאילו נפגשנו שוב במקום אחר בחיים".

זה לא כאילו.

זה ככה.

עזבתי את היומולדת של עצמי בשביל ללוות אותו, ועמדנו ככה באמצע הרחוב כמעט שעה ודיברנו.

בלילה אחרי העבודה הוא שוב בא אלי.

המשכנו לדבר.

אני בכיתי. תמיד אני בוכה.

מאהבה. מתובנה. מתקווה.

"עשיתי את זה כי רציתי שיהיה לך טוב" הוא אומר."מה את לא מבינה?"

הוא לא חבר שלי וגם לא ידיד. מישהו שהיה איתי. מישהו שנקשר איתי. ואז נותק הקשר ופתאום חזר. או אולי לא פתאום. או אולי תמיד היה שם. מה זה משנה. או בעצם זה כן.

"מה זה רציתי שיהיה לך טוב? אז לכל אחד אתה עושה ככה?" צעקתי ברחוב.

"את חשובה לי את לא מבינה?" שאג בחזרה. "ולא .לאף אחד לא עשיתי כזה דבר". אמר.

יום קודם היינו בהופעה של חברים שלו וסיפרתי לו ששקלתי לעשות פיקניק ליומהולדת, ככה סתם בשבוע איחור ושהתלבטתי וביטלתי.

בארבע לפנות בוקר, שיכורים ומייללים לאור ירח, הוא ניסח הודעה והחל לשלוח אותה לחברים שלי.

יש פיקניק הוא אמר.

קמנו בצהריים והוא התחיל להפעיל אותי. הזמנו ג'חנונים והלכנו לקנות ירקות. שלחנו סמסים לכל מי שנענה להודעה שיביאו יין וקבענו בגן מאיר ב3.

האנרגיות - זה מה שחשוב- אמר. מי שצריך לבוא יבוא.

וכך עמד לו השף העירום אצלי בבית חותך ירקות, נותן לי הוראות, ואני מתווכחת והוא זה שצודק.

בפיקניק הוא גם צילם ונשאר עד הסוף. ועשה לי טוב. כל כך  טוב. התחושה הזו שיש שם מישהו.

פיור מישהו. פיור לאב.

בכל היומיים האלו לא נגענו, לא התנשקנו, רק ישנו. והיינו. ואולי אהבנו. 

"קשה לך לקבל כשנותנים לך- אני לא מבין??"שאל בלילה אצלי. "כנראה שכן" פרצתי בבכי. " לא רגילה שנותנים ככה בלי אינטרס, בלי שרוצים משהו" יבבתי.  "ומה את מחפשת הגדרות- זה פשוט ככה נקודה! הדפוק הזה עושה לך טוב- מה אני אעשה.."

אחר כך הוא הלך.

והתעקש לומר שלא אעלם לו.

אמרתי שלהעלם אצלי זה תלוי מצב, תלוי נסיבות, תלוי רגשות.

הגדרות או לא הגדרות- אם ארגיש שמרגישה דברים אצטרך להעלם. ככה זה אצלי. אני מהמוסד. המוסד שלי.

הוא אוהב אפור. ואני- אני חייבת לדעת מה הוא רוצה. גם אם אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה. אני עושה השלכה. כדי לראות איפה זה ממוקם בתמונה.

חייבת לנסות את הלהרגיש באמת ולא לקפוץ לתבניות כי יש לי שרירים אוטומטיים שמפעילים אותן. אך מאידך- מי יודע איפה עובר הגבול הזה, הגבול בין אי תבנית לבין רצפת התחתית..

והמחקר נמשך..:)

27.10.