בוקר טוב אנשים אהובים!

טוב, זה לא כל כך בוקר, אבל התעוררתי בסביבות 13:30, שזה בערך 3-4 שעות אחרי שהמורפיום הפסיק להשפיע... אני לוקחת פעמיים ביום כדור של 20 מ"ג מורפיום בשחרור מושהה ל 12 שעות. אם אני שוכחת אחד מתחיל לי אחרי כמה שעות סוג של קריז: כל הגוף כואב ועצבני גם איפה שלא יושבות לי גרורות. אז אני מתעוררת, לוקחת כדור וממתינה 40-50 דקות עד שהוא יתחיל סוף סוף להשפיע ואז אפשר להתחיל את היום :-)

הגוף שלי עכשיו דורש המון שעות שינה, אם במצב רגיל אני מתעוררת אחרי 8 שעות שינה (בתקופה של יקיצה טבעית) אז היום זה 10 שעות. 

פה אני עושה הפסקה קטנה כדי להגיד לכם שכתבתי עוד המון המון מלל, אבל מחקתי אותו בברוטאליות. התחלתי לספר פה על איך גיליתי שחזר לי האתגר הזה, אבל בעצם זה לא רלוונטי, אני כרגיל בורחת לעובדות ולסיפורים במקום להתעמק בבפנוכו שלי. תכלס, זה מפחיד, אבל כל המטרה של הבלוג הזה היא לא לברוח.

גוונו אמרה לי אתמול שאני כל הזמן מקיפה את עצמי בחברים ומתמקדת בהם, כי זה מעסיק אותי במקום להתמקד בעצמי. היא צודקת. ככה זה חברים טובים, הם לא נותנים לך לברוח מעצמך ומהאמת. תראו איך הרבה יותר קל לי לספר מה גוונו אמרה במקום להתמודד עם תוכן הדברים...

אז יאללה, במקום כל השטויות האלה, אני אספר לכם על הדכאון שלי כמו שהבטחתי:

באפריל חזרתי מטיול של חצי שנה בארה"ב ובקנדה בגלל כאבים בעצמות האגן שהקרינו לי לרגליים. היה לי טוב שם, לא רציתי לחזור. לא חשבתי לרגע שהכאבים האלה יכולים להעיד על חזרת המחלה.

בתחילת מאי קיבלתי מכתב תשובה למיפוי העצמות שעברתי שהראה על "פיזור משני בשלד"... מה? ככה? במכתב? שלחתי SMS לב' המלאכית (אחות עם כנפיים ובייגלה מעל הראש מאשפוז יום אונקולוגי באיכילוב) שסידרה לי מיד תור לאונקולוגית, והתפניתי לרחם על עצמי.

תודה לזיו והדס, שתי חברות מדהימות שהתפנו מעיסוקיהן ופינו כתף (ויותר מזה) כדי שאוכל לבכות עליה.

בכלל אני חייבת לעצור רגע כדי לדון במאמר מוסגר בסוגיית החברה הכי טובה – יש לי חברות מדהימות שכל אחת נותנת לי את הנשמה לפי יכולותיה וכישוריה ובהתאם לצרכי באותו רגע. חברות שלי – תודה!

ולעניינינו: התחושה הראשונה היתה: איך לעזאזל אני הולכת לעבור את זה שוב? מאיפה אני הולכת להביא את הכוחות להתמודד עם זה הפעם, כשבסה"כ עברה שנה וחצי מאז שסיימתי את הטיפולים ועדיין לא התאוששתי לחלוטין...

טוב, נשימה עמוקה ויאללה ברעלללללללל!!!

אז עוד פעם מתחילה הסאגה של לברר על רופאים, לעשות את הבדיקות (ברוך השם זה רק בעצמות ובשד וזהו, אין עוד הפתעות), איפה כדאי לטפל הפעם (ב' המלאכית: "בתכלס, אף אחד לא ממציא את הגלגל, כולם פועלים ע"פ אותו פרוטוקול טיפול פחות או יותר, אבל פה באיכילוב אני איתך וזה הכי חשוב!" נכון, היא צודקת לחלוטין), מה נעשה? איך נתפרנס וכו' וכו'...

ובזמן הזה אני עוד גרה בפרדס חנה, הכאבים בעצמות האגן מקשים על הלחיצה על הקלאץ', ואני מנסה לעשות את הנסיעות האלה עם התחמקות מירבית מנהיגה בפקקים.

ותודה לגוונו שליוותה אותי לפגישות עם הרופאים ולבדיקות ותמכה נפשית :-)

ואחרי חודש כמעט סוף סוף התחילו הטיפולים. כשהתחילו הטיפולים (גם הפעם וגם בפעם הקודמת) היתה לי נפילת מתח, נגמר החלק האינטנסיבי והמלחיץ ועכשיו סוף סוף מתחילים לטפל. זה לא כל כך נכון, כי עכשיו צריך לחכות חודשיים כדי לבדוק אם אכן הטיפול יעיל, אבל לפחות יש לי חודשיים של שקט תעשייתי.

במשך החודשיים הראשונים לטיפולים ישבתי בבית וחיפשתי עבודה, התמודדתי גם עם תופעות הלוואי של הטיפולים ושל האתגר עצמו, הגוף שלי הפסיק לייצר המוגלובין בגלל שהאתגר הגיע למח העצם וכל שבוע וחצי או שבועיים הייתי צריכה להגיע לאיכילוב לקבל מנת דם, באוגוסט התחלתי לעבוד כמנהלת משרד אצל גוונו בעסק, יש לה עסק לעיצוב ובניית אתרים והיא מוכשרת כמו שד, אבל הנסיעות הלוך חזור מפ"ח לרמת גן גמרו לי את האנרגיות, והגעתי למצב שבגלל העומס והחולשה היה לי קשה לעלות הביתה (קומה שלישית בלי מעלית) עד שערב אחד חזרתי הביתה בערב, התיישבתי על המדרגה הראשונה בבניין ובכיתי, כי לא היו לי כוחות לטפס את כל המדרגות.

בשלושת החודשים הבאים טיילתי לי עם מזוודה בבגאז' וביליתי את לילות אמצע השבוע אצל חברים במרכז והייתי חוזרת לפ"ח רק בסופ"שים, במקביל חיפשתי דירה במרכז, כי הבנתי ששם יהיה לי טוב, מוקפת בחברים שנותנים לי תמיכה בכמויות, אם זה להוציא אותי מהבית לבלות, אם זה סתם לשבת אצל חברה טובה על כוס קפה, וגם פשוט לאסוף אותי מהבית וללוות אותי לאיכילוב כשאני לא מרגישה טוב וצריכה לראות רופא.

טוב, אנשים אהובים, אני יודעת שהבטחתי היום לכתוב על הדכאון, ואיזה אתגר מטורף זה היה לי בכלל להודות בפני עצמי (שלא לדבר על הסביבה) שאני בכלל בדכאון, אבל אני בדרך לשם... פשוט נגמר לי הזמן להיום ואני יוצאת בערב עם חברות וצריכה ללכת להתארגן :-)

אולי אני אמשיך היום בלילה, אולי אני אמשיך מחר, אבל אני אגיע לזה, מבטיחה!

לפני זה אני אספר לכם גם על האתגר של למצוא דירה במצב הזה...

אז כמובן, שיהיה לי בהצלחה והרבה הרבה בריאות,

ילדה יפה.