חזרתי עכשיו מאחת החתונות היותר מרגשות אליהן הוזמנתי. מה שהתחיל, אני מודה, בין היתר כסוג של גימיק- פעם ראשונה שאני בחתונה של הומואים- הפך מהר מאוד לאירוע שילווה אותי הרבה זמן.

הכל התחיל די רגיל, צלם שקופץ עליך ברגע שאת מגיעה, ברכות מנומסות, קבלת פנים, מלצרים מסתובבים... אבל זה לא היה "רגיל" בכלל כי אף אחת לא הסתובבה שם לבושה בשמלה לבנה ואת פנינו לא קיבל חתן אחד אלא שניים. שני בחורים מעט נבוכים הרבה נרגשים, חתיכים, אלגנטיים, שעשו חשק פשוט לחבק אותם בשתי ידיים.

זה המשיך עם קצת בדיחות בסגנון "נראה לכם שהבר אקטיבי או פאסיבי" אבל מהר מאוד שינה כיוון. הזמינו אותנו להגיע לאזור החופה ולצלילי השיר "אי שם מעבר לקשת" (שיר שאני מאוד אוהבת) צעדו להם יד ביד שני החתנים, לקול מחיאות כפיים נרגשות של האורחים.

מארגן הטקס נשא דברים והזמין את הורי החתנים לברך. אביו של החתן הראשון נשא דברים מהלב גם אימו, אבל יותר מכל נשארתי עם הדברים שאמר אבי החתן השני. בקול רועד הוא סיפר על היום בו סיפר לו הבן שהוא הומו, לפני 10 שנים. על הפחד הגדול מפני הקשיים שיעמדו בפני בנו. על זה שלא חשב שיעמוד איתו מתחת לחופה ועל תחושת ההקלה נוכח הידיעה שיש מי שדואג לבנו עכשיו.

הדמעות זלגו הן מעיני העומדים מתחת לחופה והן מעיני הקהל מסביב. אפילו הציניקן שבחבורה הזיל דמעה. ההתרגשות היתה רבה. עמדתי שם דומעת גם אני, הבטן מתהפכת. לא זוכרת מתי פעם אחרונה כל כך התרגשתי במהלך חופה. (בעצם כן, לפני 5 שנים כשחברת ילדותי התחתנה, זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה).

הסתכלתי על האבא. בן אדם שאני לא מכירה, רק יכולה לנסות לדמיין את התהליך שעבר עם עצמו במשך השנים בהן למד לקבל את בנו כמו שהוא. מהרגע ששמע את הבשורה, דרך חלומות שהיו לו ובין רגע התנפצו ועד לרגע זה. לעמוד עם הילד שלך מתחת לחופה זה מעמד מרגש. על אחת כמה וכמה, להורה שלא חשב שיזכה לזה.

החתנים הקריאו דברים מהלב אחד לשני. דברים שאתה אומר כשאתה מרגיש שאתה נמצא בסביבה שמקבלת אותך בדיוק כמו שאתה. היו בחתונה כמאה אורחים, רק האנשים שקרובים אליהם באמת. אלה שאיתם הם מרגישים בנח להיות פשוט הם. להצהיר בפניהם על אהבתם הגדולה, המקסימה והמיוחדת. הרגשתי כבוד גדול לעמוד שם בין מאה הנבחרים.

כמה אומץ צריך כדי לארגן כזו חתונה, כמה קבלה, כמה אהבה ותמיכה מהסביבה. כמה רובינו עוד לא רואים את זה כמובן מאליו כששתי נשמות מוצאות את דרכן אחת אל השניה בלי קשר למגדר. כמה חבל.

החתנים, למשל, הזמינו את סוויטת הכלולות באחד מהמלונות באזור, לליל הכלולות. "מעניין מה הם יגידו כשיגיעו שני חתנים" שיתף אותי אחד החתנים השבוע בתהייה הזו. נושא שהרי לא היה עולה בכלל אם היה מדובר בגבר ואישה.

אז אם אני מחפשת את הסיבה לעוצמה הרגשית הזו שחוויתי, כנראה בכך היא טמונה. במובן ובלא מובן מאליו. חתונה בין גבר לאישה, עד כמה שהיא מרגשת והיא מרגשת, היא בסופו של דבר, משהו ברור ומובן מאליו. חתונה בין גבר לגבר, אולי נחשבת היום, לדבר מובן, יותר מאשר נחשבה בעבר. אבל עדין לא "מאליו", וכשאת עדה לדבר שאינו מובן מאליו קורה ממש לנגד עיניך את מבינה כמה זה מיוחד וחווה התרגשות בעוצמה אחרת. את חשה כמי שחוזה בלא פחות מאשר נס או קסם שנוצר, והדברים מקבלים משמעות נכונה וברורה כל כך. 

המוזיקה אגב היתה נהדרת. הרבה אבבא, שנות ה-80 וגם שירים שלא הכרתי. לא הדברים הרגילים שמנגנים היום בחתונות. שינוי מרענן.

בשלב מסויים חשבתי על אבא שלי שנמצא בדיוק עכשיו בחתונה של חבר שבנו חזר בתשובה. החתונה היתה בבני ברק. המחשבה הזאת גרמה לי לגחך. איפה הוא ואיפה אני. היה במחשבה משהו אירוני, שאני לא ממש יודעת להסביר.

לא זוכרת באיזו ברכה מסתיימת חופה דתית. החופה הזו הסתיימה במילים "ואהבת לרעך כמוך", משפט אחד שהוא עולם ומלואו.

אני לא אחשוף אותם בשמותיהם, אבל מאוד רוצה לסיים את הפוסט בנימה אישית. אריק ובנץ יקרים (לא יכולתם להדפיס על החולצות שלכם משהו יותר מתאים), התברכתם אחד בשני ורציתי שתדעו שאני מאחלת לעצמי לזכות באהבה בסדר גודל שאתם חולקים, לא פחות מזה