אהוד ברק - יו"ר מפלגת העבודה עד השבוע, הטיל פצצה פוליטית ברחוב הראשי של מפלגתו, וטלטל את כל המערכת הפוליטית * מפלגת העבודה נותרה עם שמונה חברי כנסת - ארבעה מורדים ועוד ארבעה שמתמודדים זה מול זה * התרגיל הפוליטי של ברק, בוצע יחד עם נתניהו, המרוויח הגדול מכל הסיפור * קדימה מיהרה לגנות את פרישת ברק מהעבודה, ושכחה שכך בדיוק נהגו אנשיה כאשר פרשו מהליכוד והקימו את מפלגתם * התקשורת הופתעה מהמהלך, והדיווח נחלק בין העיתונים התוקפים תדיר את נתניהו וברק, לבין כלי התקשורת התומך בו בצורה בולטת וקבועה * למי ברק השווה את עצמו ואיזה ביקורת ספג? * מי החברים שהיו בהנהגת העבודה ופרשו בעשור האחרון? כיצד קשור בן סימון לכל התרגיל האחרון? מי ישלם את חובות העבודה? כמה מפלגות שמאל יתמודדו בבחירות הבאות?
"מבצע חשאי"
"כמו בסיירת: כך ניהלו נתניהו וברק את התוכנית הגדולה שרקמו ביניהם"
המחשבה הראשונית לפרוש מהעבודה, עלתה במוחו של ברק לפני כחודש. שמחון הוא שהמליץ לברק לבחון את העניין בצורה רצינית. ברק החל לשגר שליחים סודיים לארבעת המועמדים לפרוש. כל אחד מהם קיבל שאלה תיאורטית: אם ימצאו חמישה שיסכימו להתפלג, האם תהיה אחד מהם..
הארבעה לא מיהרו לענות והשהו את תשובתם. לאחר מחשבה שיגרו תשובה חיובית. חלף שבוע נוסף וברק עידכן את נתניהו במה שצפוי לקרות. נתניהו מצידו, שבעבר נכשל בפירוקה של קדימה, לאחר שהעניין דלף לתקשורת טרם הבשלת הפירוק, שמר הפעם על חשאיות מלאה.
נתניהו עידכן במהלך רק את יועציו הקרובים, מהם לא יוצא דבר: גיל שפר - מנהל הלשכה, ונתן אשל - ראש הסגל. בה בעת המשיך ברק וקיים שיחות עם כל ארבעת החברים הנוספים. כולם הבינו את חשיבות שמירת הסוד, וידעו כי אם הדבר ידלוף, הפרישה תטורפד, אך שמם בכל מקרה יוכתם, כמי שהיו מוכנים לפרוש.
לפני כשבועיים התכנסה לראשונה כל חבורת החמישה בסלון רחב הידיים בקומה ה-31 במגדלי אקירוב ביתו של ברק. ברק פרס בפניהם את התוכנית, כפי שמפקד סיירת מטכ"ל פורס תוכניות בפני חייליו. כל אחד מהם ידע בדיוק מה תפקידו בכוח, מה הוא הולך לקבל ומה עליו לעשות (בעיקר לא לעשות).
בינתים עדכן נתניהו את חברי מפלגתו הנחוצים - יו"ר הקואליציה זאב אלקין, ויו"ר ועדת הכנסת יריב לוין. בכוונת ברק היה לצאת עם ההודעה לפני שבוע, אולם המוות הפתאומי של אביו של אלקין ונסיעתו (של אלקין) לאוקראינה, דחו את המהלך לשבוע נוסף.
ביום ראשון בלילה סוכמו כל הפרטים כמו מבצע צבאי. הוחלט כי למחרת, ביום שני בבוקר, יפגשו החמישה בשעה 8 בלשכת ברק. בשמונה ועשרה יצאו הח"כים ללשכותיהם ושם יודיעו לעוזריהם בפעם הראשונה את הצפוי להיות תוך שעה קלה.
סוכם שהעוזרים ישארו בחדרים סגורים עד 8 שלושים, כדי למנוע הדלפות. עוד סוכם כי בשעה 8 וארבעים, יצאו שמחון ווילף ללשכת יו"ר ועדת הכנסת להפקיד בידיו את בקשת הפילוג, וחמש דקות לאחר מכן, תשוגר הודעה לכתבים על מה שקורה, תוך הבהרה כי בתוך שעה קלה תתקיים מסיבת עיתונאים, בה יסביר ברק מדוע החמישה פורשים.
העניינים התנהלו בדיוק כפי שתוכננו. ברק עידכן את יו"ר הכנסת ראובן ריבלין בשעה 7 וחצי על מה שצפוי להתרחש. ריבלין שמר הכל בסוד. רק כמה דקות לפני השעה 9, קיבלו הכתבים הפוליטיים במסרונים את ההודעה. המהומה פרצה.
ברק ונתניהו נראו מרוצים וזחוחים. עיקר ההנאה נגרמה לברק, כאשר ראה את שלושת השרים, הרצוג, ברוורמן ופואד, נאלצים בזה אחר זה להודיע על התפטרותם. במקום שהם יגררו אותו החוצה מהממשלה, הוא הקדים אותם, והם אלו שנאלצו לעשות זאת לפניו, ולראות אותו נשאר במשרד הביטחון. החיוך של ברק גדל מרגע לרגע. גם נתניהו חייך. מבצע הסיירת המשותף, הסתיים בהצלחה ללא שבויים...
"מגנים או מגוננים"
"המאבק בין כלי התקשורת, השפיע גם על אופן סיקור פרישתו של ברק"
פרישתו של ברק מהעבודה חידדה שוב את המאבק בין כלי התקשורת השונים, סביב סיקור הפרישה. בעוד העיתונות הכללית תוקפת כדרכה כל דבר שקשור לברק ולנתניהו, הגן "עיתון הבית" המקורב לנתניהו על המהלך של ברק. הדבר התבטא בכותרות ובאופן הדיווח.
שני העיתונים הגדולים (שכבר איבדו מבכורתם לטובת העיתון השלישי) יצאו בכותרות שליליות וכינו את המהלך של ברק בתארים בלתי מחמיאים: "החמקן", "איש ההרס", "קברן בלתי נלאה", "סמל הכישלון", "אהוד ברח", "משותף למשת"פ", "ברק למען ברק", ועוד ועוד תארים שליליים.
לעומתם בעיתון של שלדון אדלסון, המקורב יותר לנתניהו תיארו את המהלך אחרת לגמרי. "מכת המנע של ברק", "מפלגת העבודה התפרקה", "הממשלה התחזקה", קדימה במבוכה", "המהפך של ברק", "מהלך מבריק", "גירושים נחוצים", ועוד מחמאות שבאו להדגיש עד כמה צדק ברק במהלך.
אותה התפטרות, אותו מהלך, אותה פרישה, וסיקור שונה לחלוטין. בשני עיתוני הצהרים מגנים ומכניסים, ובעיתון השלישי מגוננים ומסבירים עד כמה המהלך מתוחכם ונחוץ.
"אותו גובה"
"כיצד דחתה התקשורת את ההשוואה שערך ברק בינו לשרון, בן גוריון ופרס?"
לצד הכותרות החיוביות והשליליות של מעשה הפרישה של ברק וחבריו, נרשמו גם חילופי דברים קשים בין הצדדים.
הרצוג שהיה הראשון מחבריו השרים לכנס מסיבת עיתונאים, בה הודיע על התפטרותו, אמר, כי "הוסרה חטוטרת מגבה של העבודה. נגמרו משחקי המסכות של ברק".
להרצוג חשבון ארוך עם ברק, למרות שהוא כיהן כמזכיר הממשלה שלו והיה בעבר מקורב מאד אליו. פרשת העמותות חידדה את היחסים ביניהם, והרצוג מתקשה לסלוח מכך שאהוד ברח ונטש אותו.
אבישי ברוורמן שכינס מסיבת עיתונאים אחרי הרצוג, בה הודיע גם הוא על סיום כהונתו, אמר, כי "ברק הוא לא רק ליכוד ב', הוא ליברמן א'". ברק לא שתק ומיהר להחזיר: "ברוורמן המטורלל הזה".
והיו גם שגיחכו על הניסיון של ברק להשוות את עצמו לבן גוריון ולמעשה הפרישה שלו ממפא"י. "הדימיון היחיד בין ברק לבן גוריון, הוא רק בגובה".... לגלגו.
אחרים כתבו על ההשואה הזו, כי בן גוריון פרש וירד ליישב את הנגב. ואילו ברק פרש ועלה ליישב את מגדלי אקירוב...
גם ההשואה לשרון הוציאה כמה כתבים מדעתם, והפכה אותם ליצירתיים. אחד מהם כתב: "אם היו שמים את הקלטת, בה השווה ברק את עצמו לשרון, ליד ראשו של ראש הממשלה לשעבר, הוא היה מתעורר"...
בעניין ההשוואה לשמעון פרס, נכתב, כי "פרס כונה במערכת הפוליטית על ידי יצחק רבין, 'חתרן בלתי נלאה', ואילו ברק במעשה הפרישה שלו ובחיסול מפלגת העבודה, הוא 'קברן בלי נלאה'".
ברק עצמו לא ויתר, וכאשר ראה את פואד מודיע על התפטרותו מהממשלה, תוך שהוא מאשים אותו (את ברק), כי גרם לכל הבוקה ומובלקה הזו, תהה ברק: "מה הם רוצים ממני. הם רצו להדיח אותי מהעבודה. אז קמתי והדחתי את עצמי. עשיתי להם את העבודה (והשארתי להם את העבודה").
"אין חברים"
"מאז חזרתו של ברק לראשות העבודה הסתכסך עם מרבית החברים"
עם פרישתו של ברק מהעבודה, החלו יריביו להזכיר לו את כל העימותים שהיו לו בתוך מפלגת העבודה, מאז שב אליה בקיץ 2007, שש שנים לאחר שנטש אותה בעקבות תבוסתו בבחירות לאריאל שרון. הח"כים שהביאו לבחירתו המחודשת, הפכו לאויביו הגדולים והמרים, חלקם פרשו בטריקת דלת ממפלגת העבודה, אולי עתה יחזרו.
מיד כאשר הגיע לראשות העבודה (בפעם השנייה), הביא לפיטורי עמיר פרץ ממשרד הביטחון באמצעות עריכת משאל טלפוני בין השרים. בתוך ימים ספורים המליך את עצמו וכבש את הקריה. המהלך הכוחני הזה אפיין את כהונתו השנייה.
מי שלא יכלו לסבול זאת ופרשו כמעט מיד אחרי שחזר, היו אפרים סנה, דני יתום (שהיה מקורבו ואיש אמונו במשך שנים), יולי תמיר (אותה הביא לפוליטיקה מהאקדמיה) ואופיר פינס (בפניו התחייב לפרוש מממשלת אולמרט אחרי דו"ח וינוגרד).
הסכסוכים נמשכו ובחודשים האחרונים, כבר היה מסוכסך כמעט עם כל סיעתו המצומקת. את ברורמן שלח לכינרת לפקוד קרפיונים.. בהרצוג שהיה מזכיר הממשלה שלו, זלזל, וגם עם פואד כבר לא המשיך לשמור על אותו קשר כבעבר. במקביל הסתכסך עם הח"כים עמיר פרץ, (אותו זרק ממשרד הביטחון) איתן כבל (אותו פיטר ממשרת מזכ"ל המפלגה, דניאל בן סימון (ראו להלן - התרגיל) וראלב מג'אדלה, שנמנה גם הוא על "מורדי העבודה". גם את יחימוביץ לא סבל, בפרט לאחר שמתחה עליו ביקורת עקב "אורח חייו הראוותני".
שנתיים קודם חזרתו למפלגה, ב-2004 החל ברק לאותת שהוא רוצה לשוב. אולם החברים עשו עצמם כלא מבינים. הזיכרונות מתקופת שלטונו היו עדיין טריים. האיש שהבטיח לאחר נצחונו על נתניהו ב-99 "שחר של יום חדש", היה ראש הממשלה הכושל ביותר והשאיר את מפלגתו חבולה ומובסת באופוזיציה. כהונתו כראש הממשלה היתה הקצרה ביותר בתולדות מדינת ישראל - שנה ושמונה חודשים בלבד.
אולמרט סיפר לאחרונה כי בבחירות 2006 התחנן ברק בפניו, שייקח אותו לקדימה. אולמרט סירב. ברק חזר איפוא לעבודה באמצעות שני חבריו. שלום שמחון - מקורבו הנצחי, ופואד שסיפר לכולם ש"אהוד השתנה". במקביל האמינו הרצוג, פינס, כבל והאחרים, שיחד עם ברק יחזרו לשלטון. אולם ברק הסתפק בתפקיד שר הביטחון ולא חתר להיות ראש ממשלה. די היה לו בקדנציה (קצרה) אחת.
האכזבה לא איחרה לבוא. ברק התעלם מהבטחתו לעזוב את ממשלת אולמרט לאחר דו"ח וינוגרד. בהמשך לאחר פרשת טלנסקי, הביא בכל זאת להקדמת הבחירות ולהתפטרות אולמרט. אולם בבחירות עצמן, הובס וקיבל 13 מנדטים בלבד - המספר הנמוך ביותר של העבודה בכל גילגוליה הפוליטיים השונים.
ברק הבטיח ללכת לאופוזיציה לאחר ש"העם אמר את דברו", אך כל העת פעל בחשאי לחבור לממשלת נתניהו. פואד היה השושבין. באמצעות פואד ועיני הצליח ברק לשכנע את ועידת המפלגה לתמוך בצירוף לממשלה. לימים הפכו פואד ועיני לאויביו הגדולים, ועיני אף זיכה אותו ב"מחמאה" בערבית שנכנסה ללקסיקון הפוליטי.
כיום אין לברק חברים פוליטיים. אפילו שמחון שהלך איתו למהלך האחרון, מאוכזב מהעובדה שברק לא הצליח לסייע לו לזכות בראשות הקק"ל.
"בן סימון והאסימון"
"מאחורי הגב: כך ניצל ברק את דניאל בן סימון לקידום תוכניתו"
בשבוע שעבר עסקו כולם בדניאל בן סימון ובניסיון שלו להקים סיעה עצמאית ובכך לפרוש כליל מהעבודה. בן סימון היה כבר בדרכו החוצה. הוא קיבל הסכמה עקרונית מאהוד ברק, אך ברגע האחרון חזר בו לפתע היו"ר ולא חתם לו כנדרש על הסכמתו. בכך טירפד ברק את פרישתו (בהסכמה) של בן סימון.
שבוע עבר, ועתה מתברר מה עמד מאחורי התרגיל שניסה ברק לעשות דרך בן סימון. התרגיל הזה רק מראה, עד כמה ברק מתוחכם פוליטית, ויהיו שיאמרו עד כמה הוא קומבינטור שלילי, שלא מהסס לנצל חברים ממפלגתו, אך ורק לצורך קידום מטרתו האישית.
מתברר כי ברק חשש שהתוכנית האישית שלו לפרוש ממפלגת העבודה, תודלף לבן אליעזר, ובכך תטורפד. הוא עשה הכל כדי להסתיר ממנו מידע. במקביל ידע ברק, כי החוליה החלשה מבין ארבעת הח"כים שאמורים להצטרף אליו, היתה אורית נוקד, סגניתו של פואד. היא אמנם מקורבת לברק, אבל בכל זאת, הוא חשש כי כסגניתו של שר התמ"ת, היא תדליף את פרטי התוכנית לשר הממונה עליה.
הרעיון של ברק היה איפוא כזה: הוא יציע לבן סימון, שמדבר כבר זמן רב על רצונו לפרוש מהעבודה, להקים סיעה עצמאית. במקרה כזה העבודה היתה נותרת עם 12 ח"כים, ולכן כדי לפלג אותה, נדרש שליש, קרי ארבעה ח"כים בלבד. ברק יכול היה איפוא לוותר על נוקד, וליטול עימו רק את וילנאי, שמחון ווילף.
בן סימון קפץ על המציאה. הוא לא ידע כמובן שברק משתמש בו לצורך אחר לגמרי. ולכן החל בן סימון להחתים את כל חברי הסיעה, על מנת שיאשרו לו לצאת ממנה בהסכמה ובכך לשמור על כל זכויותיו הפרלמנטריות. בה בעת הצליח שמחון לשכנע את נוקד להצטרף לתרגיל הסודי, תוך שהיא מתחייבת לא להדליף דבר לפואד.
ברק הבין שיש לו חמישה ח"כים לצורך הפיצול, ולכן חזר בו והתחמק מלחתום לבן סימון על הפרישה. בסיעה אמרו כי הוא עשה מבן סימון בדיחה, שלא הבין מה קרה פתאום.
ואכן בן סימון עצמו לא ידע שברק השתמש בו, ולא הבין מה קרה פתאום, שממש ברגע האחרון, חוזר בו היו"ר מהסכמתו ונסוג מחתימתו. גם התקשורת לא הבינה דבר, ורק הריחה שעשו תרגיל לבן סימון ושחקו איתו. איש לא ידע באמת מה קרה.
אפילו ביום הפרישה בשני בבוקר, כאשר העניין כבר יצא לכלי התקשורת - שעה קלה לפני ההודעה הרשמית של ברק, עדיין לא ידע בן סימון על הצפוי. הוא עשה דרכו לכנסת, וקיבל טלפון מאחמד טיבי (כפי שפרסמנו כאן ביום שלישי). טיבי סיפר לבן סימון על מה שמתחולל במערכת הפוליטית. בן סימון המופתע לא האמין. "אחמד תפסיק להתבדח איתי על זה", ביקש. אבל אחמד התעקש והסוף ידוע...
רק לאחר התרגיל, הפיצול, וכל מה שקרה מסביב, נפל האסימון לבן סימון והוא הבין את מה שעולל לו היושב ראש...
"פילוגים בהיסטוריה"
"ברק לא היה המפלג הראשון - קדמו לו שרון, בן גוריון ופרס"
ברק לא היה הראשון בהסטוריה הפוליטית הישראלית, שפורש ממפלגתו וגורם לפילוגה. בנאום הפרישה הזכיר את שרון, בן גוריון ופרס (לפי הסדר הזה), אבל היו עוד כמה פילוגים, שחרצו למוות פוליטי מפלגות. חלקן נעלמו כליל, חלקן התפוררו אט אט וגססו על גוויעתן, אך היו גם שנותרו בכל זאת על כנן ואף התחזקו.
בעבודה משוכנעים שכך יקרה להם. המשמרת הצעירה של המפלגה, אף פירסמה ביום הפרישה של ברק, הודעה לפיה "רק היום נוספו מאות מתפקדים, לאחר שברק עזב".
בהסטוריה הפוליטית ניתן למנות את דוד בן גוריון, כראשון שפילג את מפלגתו. הימים היו ימי השלטון הגדולים של מפא"י ההסטורית, ששלטה במדינה ללא עוררין. אלא שפרשת "עסק הביש" שנחשפה בתחילת שנות ה-60 עוררה סערה פנימית במפלגה, וחילקה את המפלגה למחנות. בן גוריון תמך בהקמת ועדת חקירה, אבל חבריו התנגדו. הם חששו כי יואשמו במה שארע, והדבר גרם לקרע פנימי.
לבן גוריון לא היתה ברירה והוא הודיע על פרישה מהמפלגה. בבחירות לאחר מכן חלה ירידה בכוחה של מפא"י בראשות לוי אשכול מ-47 מנדטים ל-42. המחלוקת בין בן גוריון לאשכול נמשכה כל העת סביב אותה ועדת חקירה. בן-גוריון החליט סופית לפרוש ולהקים את רפ"י. עד מהרה הצטרפו אליו שמעון פרס, משה דיין, וקבוצה גדולה נוספת.
בבחירות לכנסת השישית שנערכו בנובמבר 65, זכתה רפ"י לעשרה מנדטים בלבד. באותן בחירות התמודדה מפא"י תחת השם "המערך", וגרפה 45 מנדטים. השלכות הפיצול נמשכו וב-68 נולדה מהמערך תנועת שמאל חדשה - "מפלגת העבודה".
הפיצול הבא נעשה על ידי שרון, אבל הוא זה שהיה גם אחראי על הקמת הליכוד, כאשר איחד בין גח"ל למפלגה הליברלית לרשימה חדשה - הליכוד. הרשימה החדשה זכתה ב-39 מנדטים לאחר מלחמת יוה"כ. ארבע שנים מאוחר יותר, המפלגה בראשותו של בגין זכתה לראשונה בבחירות. ב-99 נבחר שרון ליו"ר הליכוד, וב-2001 גבר על יו"ר העבודה ברק, בדרך לראשות הממשלה.
ב-2005 התרחשה רעידת האדמה הפוליטית המשמעותית בשנים האחרונות, כאשר קבוצה מהליכוד, אליה הצטרף מאוחר יותר שר האוצר דאז נתניהו, התנגדה למדיניות ששרון הוביל וזכתה לכינוי "המורדים". בתגובה החלו דיונים סגורים וחשאיים בחוות השקמים, שם בושלה מלאכת ההקמה של מפלגת קדימה. המהלך של שרון זכה לתמיכת רוב שרי הליכוד, וכן לתמיכתו של שמעון פרס, שהגיע לקדימה ממפלגת העבודה יחד עם חיים רמון ודליה איציק.
ברק כאמור טען השבוע כי הוא הולך בדרכם של שרון, בן גוריון ופרס, שגם הם עזבו את מפלגתם המקורית. האנשים שרקמו את המהלך עם שרון לא אהבו את ההשוואה והזכירו, כי שרון עזב את הליכוד כשבאמתחתו ארבעים מנדטים בסקרים. לברק אין אפילו ארבעה (בקושי שלושה) וגם זה על הנייר בלבד.
"מי ישלם"
"ברק לא יוכל להכריז על "עצמאות כלכלית" ולהתנתק מחובות העבודה"
אהוד ברק נטש את "העבודה" יחד עם ארבעה חברים, אבל הוא לא יוכל להימלט מהחובות הגדולים של המפלגה, הנאמדים בכ-80 מיליון שקל. החוק במקרה הזה קובע, כי סיעה שהתפלגה מסיעה אחרת, צריכה לשאת בחלק היחסי של חובות המפלגה המקורית, על פי מספר החכי"ם שהתפלגו.
במפלגת העבודה חשבו מראש על אפשרות הפילוג במהלך הקדנציה, וכבר בעת הגשת הרשימה לכנסת, חתמו החברים על מסמך הקובע, כי במקרה של פילוג, ישאו הפורשים בחלקם היחסי בחוב. לפיכך סיעת "עצמאות" של ברק, המונה חמישה חברים מתוך 13 חברי העבודה בכנסת, תצטרך לספוג 40% מהחוב של מפלגת העבודה. במקרה הזה מדובר איפוא ב-32 מיליון שקל.
עם זאת לעבודה יש נכסים רבים, דוגמת "בית ברל" המפורסם, נדל"ן וחברת בתי ארלוזרוב, כך שחברי הסיעה החדשה ידרשו שמתוך סכום החוב שיושת עליהם, יקוזזו נכסי המפלגה. איתן כבל, שכיהן בעבר כמזכ"ל העבודה, מעריך, כי נכסי הנדל"ן נאמדים בכ-80 מיליון שקל - סכום הזהה במדוייק לחוב של המפלגה.
במערכת הפוליטית צופים מאבקים לא קלים בין סיעת העבודה לסיעת עצמאות על החוב. הדבר עשוי אף להגיע למאבק משפטי ארוך.
שלום שמחון, הרוח החיה מאחורי יוזמת הפילוג, מודע לבעייה וכבר אמר כי הסיעה החדשה תיטול על עצמה חלק מחובות המפלגה. שמחון מעריך כי החובות אינם עולים על 40 מיליון שקלים, כך שבסופו של דבר יקוזז החוב, לאחר שחמשת חברי סיעת העצמאות יוותרו על חלקם בנכסי העבודה.
לבד מחובות המפלגה לבנקים, חייבת העבודה לכנסת סכום של 7 מיליון שקלים, לאחר שמבקר המדינה הטיל עליה קנסות בעבר. חוב זה גורם לקיזוז קבוע של 350 אלף שקל מידי חודש, מכספי מימון מפלגות המגיעים לעבודה.
באם ארבעת המורדים הנוספים, פרץ, כבל, בן סימון ומג'אדלה, יחליטו בסופו של דבר להתפלג גם כן מהעבודה, (לאחר שבינתים הודיעו כי יתנו למפלגה הזדמנות נוספת), גם הם ידרשו להשתתף בהחזר היחסי של החוב המקורי. לפיכך כולם צופים כי הקרב הכספי יהיה ארוך וממושך, לא פחות מהקרב הפוליטי הפנימי, שהתנהל בין כל מרכיבי המפלגה במשך זמן רב.
בסיעת עצמאות מודעים לכל הבעיתיות של הכספים והחובות. לצורך קבלת מימון מפלגות חודשי, יהיה עליהם להקים מפלגה באופן רשמי. רק לאחר שירשמו אצל רשם המפלגות ויאושרו, יוכלו לקבל מימון מפלגות מהכנסת.
חמשת חברי הסיעה החדשה יוכלו לקבל במסגרת מימון המפלגות 390 אלף שקל, על פי תקציב של 65 אלף שקל לכל ח"כ, וכן מימון קבוע נוסף של 65 אלף שקל בגין היותה סיעה עצמאית. כמו כן תקבל הסיעה החדשה מימון להעסקת מנהל סיעה ותקציב להוצאות שוטפות.
ברק התפלג, דאג לארבעת אנשיו, שידרג אותם בתפקידים, ויוכל לגייס עוד כמה אנשים כדי להעסיק אותם מכספי מימון מפלגות. בסופו של דבר זה ישתלם לו. אם ירוץ בבחירות הבאות, עשרה מצביעים בטוחים כבר יש לו. לפי הסקרים, עשרת המצביעים הללו ישארו כמעט בודדים...
"השמאל מתפצל"
"כמה מפלגות הממוקמות מקדימה ועד חד"ש יתמודדו בבחירות הבאות?"
הויכוח מי החל ראשון בפילוג מפלגת העבודה התעצם השבוע. אנשי ברק שהואשמו, כי הם פילגו את המפלגה, השיבו כי היא היתה ממילא מפולגת. כוונתם היתה לארבעת המורדים שעשו שבת לעצמם, והצביעו ברוב המקרים שלא עם הקואליציה. זאת בניגוד להחלטת ועידת מפלגתם, שקבעה להיכנס לממשלה ולקואליציה.
ארבעת המורדים סחבו לכיוונם גם את השרים, שלמרות היותם בממשלה, הסתכלו כל הזמן החוצה לראות, מה יגידו ומה יאמרו. כך קרה שהסיעה לא תפקדה זה זמן רב כגוף אחד, דבר שפגע גם בתפקוד הממשלה. נתניהו הבין זאת, אך לא היתה לו ברירה. הוא ידע שאם יעביר ביקורת פומבית נגד העבודה, הוא יאבד גם את השרים שבינתיים נותרו בפנים.
ברק עצמו ידע שזמנו בממשלה שאול וקצוב. ולכן הצעד שעשה, נועד לתת מכת מנע לחבריו, שהיו קרובים לקבל החלטה לצאת מהממשלה. "מדוע שאנו נקיים את החלטת הועידה הצפויה לצאת מהממשלה, בעוד ארבעת המורדים פעלו עד עכשיו נגד הוועידה", אמרו בסביבת ברק, רגע לפני הפילוג.
ברק עצמו אמר בנאום הפרישה, כי מפלגת העבודה הלכה שמאלה מידי. במקום להיות מפלגת מרכז בין קדימה לליכוד, היא הלכה לטעמו שמאלה מקדימה. אלא שברק שוכח כי מי שהוליך שמאלה את העבודה היה הוא עצמו. היה זה בועידת קמפ דיויד, כאשר עקף את מרצ משמאל והציע לערפאת הצעות מפליגות ביותר, הרבה יותר מכל ראשי ממשלות בעבר, הרבה יותר מרבין, שברק אמור היה להיות ממשיכו.
רבין לדוגמא הצהיר כל העת, כי בתוכנית הסדר הקבע, תישאר ירושלים רבתי בריבונות ישראלית, ואילו ברק היה מוכן לוותר גם על כך. בכל מקרה, ברק מקווה שסיעתו עצמאות תתפוס את המרכז - בין קדימה לליכוד.
ומה יהא על השמאל? באם רוצים לצייר את המפה הפוליטית מקדימה עד חד"ש, מגלים המון תנועות וארגונים שמתכוונים להתמודד בבחירות הבאות. לכנסת הנוכחית נבחרו 16 חכ"ים שמאלה מקדימה ועד חד"ש. מדובר ב-13 ח"כי העבודה ושלושה ממרצ. שני הגופים הללו מתפרקים - העבודה כבר התפרקה ומרצ בדרך.
בבחירות הבאות יהיו שם הגופים הללו: רסיסי העבודה, השמאל הלאומי של אלדד יניב ושמאל הספרי, השמאל הציוני של אברהם בורג יו"ר כנסת לשעבר, שמנסה להקים מפלגה יהודית-ערבית נוספת לחד"ש, המדברת במסרים שהם על גבול הציוני, יאיר לפיד עם שינוי המחודשת, מרצ המתפוררת, "ישראל חופשית" של ניתן הורביץ, תנועת שמאל חדשה אותה הקים יוסי קוצ'יק בזמנו, ויחד עם עוד כמה אישי שמאל הוא מתכוון לרוץ אולי בבחירות הבאות. ויש כמובן גם את מפלגות הירוקים שנמצאות באותו תפר.
וכך בין קדימה לחד"ש יש כתשעה גופים, ארגונים ומפלגות שיבקשו כולם להיכנס לכנסת ולהתמודד על 16 מנדטים, תוך שהם מקזזים ורבים אלו עם אלו.
"דור העתיד"
"בזה אחר זה פרשו בעשור האחרון כל מנהיגי המפלגה הפוטנציאליים"
עוד לפני פרישת ברק ממפלגת העבודה, פרשו בעשור האחרון בזה אחר זה, קבוצה בכירה של חברים מהעבודה, שנמנו על הנהגת המפלגה. חלקם יועדו לגדולות, והיו אף שדיברו בהם כמי שעשויים לעמוד בראשות הממשלה.
בתקשורת הם כונו "דור העתיד של המפלגה". אבל הם החליטו לפרוש, כיון שנמאס להם להילחם ולהתעסק כל היום בבחישות פוליטיות, ובעיקר בצורך לשמור על מעמדם במפלגה שאוכלת את ראשיה וחבריה - מפלגת העבודה. הם עזבו כליל את הכנסת, חלקם עושים לביתם, וחלקם מביטים בגעגוע לימי העבר שלהם, מחכים שמישהו יקרא להם לחזור. להלן רשימה תמציתית של העוזבים.
"עמרם מצנע" - בעבודה כינו אותו "בדיחה עם זקן". מצנע עזב את תפקידו כראש עירית חיפה ובא להציל את המפלגה מעצמה. אולם הוא נחל הפסד צורב לאריאל שרון. למצנע לא עזרה העובדה שהוא הצליח להחזיר בוחרים וותיקים הביתה. לאחר שעשו לו צרות מבית, החליט לפרוש מראשות המפלגה ובהמשך גם מהכנסת, לטובת ראשות ועדה קרואה להצלת מועצת ירוחם. היום מזכירים את שמו כמי שעשוי לחזור ולעמוד בראשות העבודה.
"אברהם בורג" - האיש שזכור כ"כמעט". לכל מקום הגיע כמעט. בורג שזכה במקום הראשון בפרימריז בבחירות 99, אמור היה להתמנות לשר בכיר בממשלת ברק, אבל נאלץ להסתפק בתפקיד יו"ר הכנסת. הוא כמעט היה יו"ר מפלגת העבודה ב-2001, אבל הפסיד את התפקיד לפואד בסיבוב השני, לאחר גל שמועות על זיופים במגזר הערבי. בגיל 49 פרש מהפוליטיקה ופנה לעסוק בכתיבה ובעסקים. כיום הוא רוצה לחזור באמצעות מפלגת שמאל חדשה.
"עמי אילון" מפקד חיל הים וראש השב"כ לשעבר, חשב שיוכל להציל את מפלגת העבודה, אך הפסיד לגנרל ברק. הוא הצליח אמנם להגיע לסיבוב שני, אך הפסיד לבסוף. אילון לא שרד בכנסת למרות שהתמנה לשר בלי תיק, ובחר לפרוש.
"דני יתום" גנרל נוסף, ראש המוסד לשעבר שאמור היה להיות במרכז העשייה הביטחונית של מפלגת העבודה. בעבר התמודד על ראשות המפלגה מול ברק, פינס ועמיר פרץ, אך סיים אחרון. הוא החליט לפרוש מהכנסת ומהפוליטיקה בעקבות התנגדותו לישיבה בממשלת אולמרט, לאחר כשלון מלחמת לבנון השניה
"שלמה בן עמי" - במפלגת העבודה היו בטוחים שהפרופסור מעדות המזרח ימשוך קהלים חדשים, אבל ההבטחה הגדולה התנפצה. ברק החליט למנות את בן עמי באופן תמוה לשר לביטחון פנים, ואירועי אוקטובר 2000 וועדת אור, חיסלו אותו כליל. לאחר מכן עבר למשרד החוץ, אולם כישלון שיחות קמפ-דייויד נזקף גם לרעתו. בן עמי פרש וכיום הוא עוסק במחקר אקדמי.
"אפרים סנה" - רופא צבאי בעברו, בנו של משה סנה, נטש את העבודה והתמודד ברשימה עצמאית לכנסת. פרישתו נבעה מסכסוכים וממערכת יחסים עכורה עם אהוד ברק. בהתמודדות לכנסת קיבל 6,722 קולות בלבד. סנה, עליו דובר כמי שינהיג ביום מן הימים את מפלגת העבודה, מבין כי היום הזה לא יגיע אף פעם.
"עוזי ברעם" - עוד נסיך "בן של", שנחשב לאחד המנהיגים של העבודה, שימש כמזכ"ל המפלגה וכן בתפקידים בכירים נוספים בממשלה. עם זאת תמיד הצהיר על עצמו שאין לו מוטיבציה להתמודד על ראשות המפלגה וראשות הממשלה. גם ברעם פרש לאחר עימות קשה מול אהוד ברק, שחזר בו מהבטחה לכאורה למנות אותו לשר. לאחר בחירות 2001 פרש מפוליטיקה וכיום הוא משמש כיועץ אסטרטגי וכותב פרשנויות ומאמרים.
" אלי גולדשמידט" - הקיבוצניק מגינוסר שהיה ח"כ דומיננטי, רהוט ואהוד, עסק בחקיקה וכספים, אולם לא טיפס לתפקיד שר משמעותי. לאחר תבוסת ברק בבחירות 2001, בחר לעזוב לחלוטין את הפוליטיקה, בטענה שחש מיאוס ונעיצת סכינים פוליטיות בגב. תחילה הפך לאיש תקשורת וכיום הוא איש עסקים.
"חגי מירום" - בעבר הוזכר שמו כתקווה הגדולה של התנועה הקיבוצית. אולם הוא עשה טעות חמורה, כאשר פרש מהעבודה לטובת מפלגת המרכז. לאחר בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר העבודה חזר מירום למפלגה. שנה מאוחר יותר, פרש סופית לאחר שובו של אהוד ברק. היום הוא משמש כגזבר הסוכנות היהודית.
" אופיר פינס" אחרון הפורשים, האיש שדובר בו, כי רק אם תהיה לו סבלנות, יגיע בוודאות לראשות המפלגה. אבל לפינס אצה הדרך. בתפקידיו במפלגה כיהן כמזכ"ל העבודה וכשר פנים בממשלת שרון. בממשלת אולמרט שימש כשר המדע, אך התפטר במחאה על צירופו של אביגדור ליברמן לממשלה. בכנסת הנוכחית התנגד לדרישת ברק להצטרף לממשלת נתניהו, והיה אחד מהמורדים. בסופו של דבר פרש כאמור מהפוליטיקה, וטען כי "מפלגת העבודה איבדה את דרכה". "נשארים בעבודה"
"הלחץ מנע פילוג נוסף: ברגע האחרון נמנעו המורדים מלהכריז על פרישה"
רביעיית מורדי העבודה, פרץ, כבל, בן סימון ומג'אדלה נהנו לראות את נציגי התקשורת צובאים על חדרם. כולם המתינו למוצא פיהם כדי לשמוע האם הם פורשים מהעבודה, כפי שהרוב חזו שיקרה, או נשארים.
פרץ נטל את רשות הדיבור. הוא מנהיג את המורדים והם מצידם נותנים לו את ההנהגה. "החלטנו לתת עוד הזדמנות למפלגת העבודה ולא לפרוש" אמר פרץ. "נפתח בשיחות אינטסיביות כדי לתקן את החוקה ולקיים פרימריז בהקדם". פרץ עצמו שוקל להתמודד על הנהגת המפלגה. בכך יצטרף לברוורמן, להרצוג וכנראה גם ליחימוביץ, שיתמודדו גם הם. מבחוץ עשויים להתמודד: עמרם מצנע, אופיר פינס ורון חולדאי.
הודעת המורדים כי הם נשארים במפלגה, הצליחה להפתיע את השומעים. ביום שני לאחר הודעת ברק על הפרישה, היה ברור לרביעיית המורדים, שגם הם עוזבים ומקימים גוף חדש. הארבעה הסכימו, כי למרות הנסיבות החדשות שנוצרו עם פרישת ברק, הם אינם רואים עין בעין את סדר היום המדיני והחברתי עם השרים שהתפטרו מהממשלה, ולכן הם לא יכולים לראות כיצד יתפקדו יחד.
פרץ וכבל היו החלטיים לפרוש. שניהם שבעו (וסבלו) די מהעבודה. אלא שבמשך יום שני, קיבלו מאות טלפונים מפעילים וראשי ערים, שהפצירו בהם לא לפרוש. גם שלושת השרים המתפטרים וחה"כ יחימוביץ פנו אליהם שלא לעזוב את המפלגה. משלחת של אנשי עסקים, גם היא גוייסה לצורך מטרה זו. בראש המשלחת עמד איש העסקים הירושלמי הראל מרגלית, שתמך בעבר בפרץ בפרימריז.
הלחץ היה גדול וכבד. ביום שלישי בשעה 10 בבוקר התכנסו הארבעה בלשכתו של פרץ. את מסיבת העיתונאים תיכננו לערוך בשעה 1 בצהרים. בבוקר עוד חשבו, כי הם פורשים ומקימים סיעה נפרדת. על השולחן עמדו כל המסמכים המשפטיים. הסיכום ביניהם קבע לפרוש ולהקים סיעה חדשה - סוציאל דמוקרטית. פרץ אמור היה להתמנות ליו"ר המפלגה, וכבל ליו"ר הסיעה.
פרץ כבר החזיק בנאום הפרישה שלו, מוכן ומזומן לקרוא אותו. הנאום כלל דברי ביקורת קשים לא רק נגד ברק, אלא גם נגד שרי העבודה המתפטרים, שלא פרשו זה מכבר מהממשלה.
אלא שהלחץ עשה את שלו. בן סימון היה החולייה החלשה. "ברק עזב. הסיבה לפרישה שלנו נעלמה. צריך להישאר, לעזור ולשקם את המפלגה". דבריו של בן סימון בשילוב הלחץ שהופעל על הארבעה עשו את שלהם. פרץ אמר כי אי אפשר לפצל גם את הארבעה, ויש להגיע להחלטה אחת. "אם לא כולם מסכימים, לא נצא לדרך חדשה כשאנו מפוצלים".
וכך כאשר היה ברור לכל, כי הארבעה עומדים לפרוש, קרע פרץ את הנאום שלו והכין במהירות נאום אחר. בכך נמנע הפילוג השני. בינתיים.
"מיהו מפא"יניק"
"מה משותף לאנשים שלא יתנו טרמפ למתנחל, אך ישבחו את הפצצות צה"ל?"
בנאום הפרישה שלו, דיבר ברק בקודים מפאיניקי"ם, למרות הציניות הרבה בה התקבלו הדברים. הוא הזכיר את מורשת בן גוריון, אחריות לגורל המדינה, ציונות, וניסיון לעצור את הסחף ולהציל את המדינה. התקשורת ברובה לעגה לברק, וניתחה את דבריו, כמי שמדבר רק על טובתו שלו.
כיון שברק הזכיר בנאומו את המורשת המפא"יניקית ואת בן גוריון, ערך אחד מכלי התקשורת טבלת תזכורת, כדי לדעת לזהות (מרחוק) מיהו מפא"יניק ומה הדבר שמייחד אותו, הן בהלך המחשבה, הן בשפת הדיבור וכמובן במעשים. להלן המילון: מיהו מפא"יניק.
מפא"יניקים יזדעזעו מרעיון הטרנספר לערביי ישראל, אך ייספרו בגאווה על מעשיהם בלוד בימי תש"ח.
מפא"יניקים לא יתנו טרמפ למתנחל, אולם ישבחו את הפצצות צה"ל על ריכוזי אוכלוסין בעזה.
מפא"יניקים יחושו אי נוחות על המתרחש במחסומים בשטחים, אולם יספרו בגאווה שבנם התנדב לחטיבת מובחרת בצבא.
מפא"יניקים ילגלגו על עדות המזרח במרכז הליכוד, אך ישקלו להצביע מחל, לאחר ניצחון עמיר פרץ בפריימריז של העבודה.
מפא"יניקים יתמכו בגירוש עובדים זרים, ממש כמו אלי ישי, אך יתרגשו מחילוץ ילדים בהאיטי.
מפא"יניקים יכנו את חוגגי המימונה בגן סאקר "אינדיאנים", אך יספרו שהאוכל האהוב עליהם הוא חומוס ושיפודים.
מפא"יניקים יקפידו להגיש שתייה לגנן העירוני, אולם ישתמשו תמיד בכוס חד פעמית.
מפא"יניקים יתלוננו בשיחת סלון על הקולניות הבלתי נסבלת של ישראלים, תוך כדי הפרעה למנוחת כל השכנים בבניין.
מפא"יניקים ידאגו לתקן: "הוא אינו מרוקאי, הוא ס"ט".
מפא"יניקים ישלפו בכל הזדמנות את טיעון "ניצולי השואה", אך יעמדו בתור הארוך לדרכון פולני.
מפא"יניקים ידברו בגעגוע על ההסתדרות, תוך כדי העסקת עובדת זרה בניקיון הבית.
מפא"יניקים יקפידו להעסיק רק את האינסטלטור האשכנזי הזקן, שהכירו עוד בשנות החמישים.
מפא"יניקים יאמרו "יש לנו המון חברים ערבים", ויתכוונו לפועל מהמוסך.
בקיצור - מפא"יניקים.
"בקצרצרה"
"הסיפורים הקטנים של השבוע"
"זקן השבט" - קשה היה להביט על פואד כאשר הודיע על התפטרותו מהממשלה. התמונה שפורסמה למחרת, אמרה הכל. פואד לא רצה להתפטר ואין זה סוד. הוא אמנם דיבר מעת לעת על הצורך לשקול את המשך ישיבתם של שרי העבודה הממשלה, אבל משך ומשך. בעבר כבר פרש מהממשלה בממשלת שרון, אבל אז הגיע מצנע וניצח אותו. פואד שנאלץ השבוע להודיע על התפטרותו מהממשלה, שידר בשפת הגוף ובפניו מסר שונה לחלוטין. לברק קרא: "אהוד ברח", הכינוי שברק סולד ממנו ביותר. "לא האמנתי שברק שברח מהמפלגה פעם אחת, יברח פעם שנייה" אמר פואד, ומיד עבר לפן אישי. "לא ידעתי דבר על התרגיל הזה. הכל נעשה בשקט". ובמילים אחרות: איך עשית לי את זה. אני הרי הבאתי אותך לראשות המפלגה, ואתה מסתיר ממני את המהלך? ולא נותר ל"זקן השבט" אלא להתנחם בקריאתו של השר ברוורמן, לעמוד זמנית בראש המפלגה. פואד הבטיח לשקול את ההצעה....
"גלגל פוליטי" - הצלע החמישית בסיעת העצמאית של ברק, היא ח"כ החדשה יחסית, עינת וילף. ברק זיהה בה שותפה והציע לה לחבור לסיעת עצמאות בתמורה לשדרוג מעמדה בכנסת. וילף נעתרה, תשדורג (ותודח בכנסת הבאה...) האבסורד הוא, שוילף נכנסה לכנסת לפני שנה, לאחר פרישתו של אופיר פינס שהיה ממובילי חזית המתנגדים ליו"ר אהוד ברק. והנה דוקא היא מצטרפת לברק ומסייעת לפירוק העבודה. אם פינס היה יודע שכך יקרה, אין ודאות שהוא היה פורש. עכשיו הוא יכול רק להצטער על לשעבר, אבל זה לא יעזור לו.
"ללא הדלפות" - הפילוג של ברק וחבריו, אמור היה לצאת לפועל כבר בשבוע שעבר. רק בגלל מות אביו של זאב אלקין - יו"ר הקואליציה, נדחה התרגיל, כיוון שאלקין היה שותף לו. ולמרות כך, חרף העובדה שלתרגיל היו שותפים חמישה ח"כים מהעבודה ועוד חמישה פקידים לרבות ראש הממשלה, שום דבר לא דלף החוצה. הפעם לא היה צריך גם שום פוליגרף לבדוק את העניין. זו הסיבה שהעיתונאים היו בהלם, ולא הבינו כיצד תרגיל כה גדול מתרחש מתחת לאפם ממש והם לא ידעו דבר אודותיו. בפעם הראשונה אפשר לומר שבמאבק בין התקשורת לפוליטיקאים, הנחילו הפוליטיקאים הפסד (מר וכואב) לכל מחזיקי המקלדת ואנשי הערוצים האלקטרוניים. מסתבר שגם בעידן הנוכחי הרב ערוצי, אפשר עדיין לשמור בסוד דבר או שניים.
"עצמאות חלשה" - ברק וחבריו בחרו בשם "עצמאות" לסיעה שהקימו, וציינו כי בדעתם להתמודד עם השם הזה גם בבחירות הבאות. אלא שהסטטיסטיקה אינה מיטיבה עם השם "עצמאות". בבחירות ב-84, התמודדה רשימת עצמאות לכנסת וקיבלה 4,887 קולות שהם 0.2% מסך הקולות. עצמאות הקדימה אך במעט את "הארגון הארצי להגנת הדייר", את רשימת "הס מס" ואת הרשימה "נוער-נוער". ברק לבטח מקווה שהעצמאות שלו תהיה גדולה יותר.
"לא דומה" - התפטרות שרי החיזבאללה מממשלת לבנון, רגע לפני שיואשמו בחיסול ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק חרירי, הגיעה כמה ימים לפני פרישתו של אהוד ברק ממפלגת העבודה, רגע לפני שהיה מובס בועידה, שהיתה קוראת לו לעזוב את הממשלה. ההשואה בין שני הדברים בלתי נמנעת, אף שברק לא חיסל (פיזית) איש מיריביו הפוליטיים, ולא היה חבר מימיו בארגון טרור. היה מי שכתב בכל זאת, כי יש דמייון בין שני המקרים. ברק כמו השרים הלבנונים, ברח, רגע לפני שיהיה מאוחר מידי, ורגע לפני שהיו אומרים לו לברוח. ההשוואה הזו שייכת כמובן למבקריו. ברק, כבר נכתב לעיל, מעדיף שישוו אותו למנהיגים פוליטיים שפרשו ממפלגתם והצליחו לקדם בכך רעיונות מדיניים וצבאיים. יתכן שהוא רומז לעובדה, שיש לו כמו לנתניהו, אותה דעה, באשר לתקיפת איראן... |