"צרי אופק"

ש. ליזרוביץ

שוב ושוב מוכיחים אנשי השמאל, עד כמה הם מצומצמים בחשיבתם. ומאמינים באמת, שהם העם והמדינה שלהם נוסעי קווי המהדרין בשבוע האחרון, הופתעו לגלות את אבירי הצדק, נציגי תנועות השמאל, שהצטרפו לנסיעה, תוך שהם מנסים לעורר פרובוקציה, ולעורר מהומות, שמטרתן להוכיח על אלימות החרדים והסכנה שבקווי המהדרין.
מפעם לפעם דואגים יפי הנפש, להזכיר מי הם אותם האנשים שהתעוררו למלחמת המצווה, וניסו שוב ושוב להיאבק לביטול אותם קווים, המיועדים לציבור המעונין בשמירת גדרי הצניעות.
כל כך מדהים להיווכח בכל פעם מחדש, שדוקא אותם אנשי שמאל, המגינים בסיסמאות על כל מסכן וחריג, ומשווים לעצמם תדמית "הומנית" וליברלית, כזו המתחשבת בדעתו של הפרט ונותנת כבוד לכל חשיבה עצמאית באשר היא, אינם אלא יצורים חשוכים ומצומצמי חשיבה, שרואים את העולם במשקפיים שלהם, ושלהם בלבד.
מלבד האמירה הפשוטה והילדותית משהו, של אם אתם כה גיבורים, צאו נא לג'נין העיר הגדולה, ונסו לעורר את הפרובוקציה בין מסגדיה, כשרוממות כבוד האישה הערביה בגרונכם, שם, הם לא יעיזו. רק אצלנו, שק החבטות של חומר הבעירה המצוי ביותר, ההסתה והשנאה.
מלבד הידיעה הכואבת, של "טלו קורה מבין עיניכם" אתם שכבודה של האישה וצניעותה, הם מושגים שאינם קיימים במחוזותיכם, ואתם באים להגן על כבודן של הנשים החרדיות? לו לא היה זה כה עצוב, הן בהסתערות עלינו, והן בהתבהמות של הציבור הישראלי החילוני, היינו צוחקים.
ומלבד הטיעון הכה נדוש ואמיתי, של בדיקה כמותית פשוטה, מי דואג יותר לעניים, למסכנים לנזקקים, לחולים ולכל מי שצריך עזרה, אתם? או הציבור הזה שכה אתם אוהבים לשנוא? ובמקרה של פקפוק, לשלוח את התוהה לעיין במדריכי הגמחי"ם השונים בכל הארץ ולקבל פרופורציה,
ואולם גם ברמה העמוקה יותר של חשיבה, תעלה השאלה הפשוטה, הם, אותם אנשים חטאים לד', מציגים טיעונים של הגנה על האישה החרדית, זו ש"מענישים אותה" לשבת בחלק מסוים של האוטובוס. "קולן אינו נשמע" צועקים הללו, מציגים מצגת של יהדות חשוכה עפ"ל המחייבת הגוזרת תענית דיבור על כל בת ישראל מיום היוולדה ועד יום מותה, ועתה האח! הנה אתם להן לפה.
סליחה??? מי שמכם? שאלתם פעם אישה חרדית אחת מה דעתה? מישהו מכם יודע בכלל מהו סולם הערכים של הנשים החרדיות וכמה היא נותנת מחייה בשבילם?? עולמן, מושגיהן? מהי מסירות נפש של בת ישראל, למה היא שואפת ומתפללת, מהו בית יהודי, חם וטהור? עמדתם פעם בעת הדלקת נרות השבת, שעה שכל אם יהודיה ושומרת תומ"צ, תהא אשר תהא, מתפללת לזכות לבנים יראי אלוקים? יש לכם מושג מהי עבודת המידות של נערה חרדית, שעוסקת בבנין חייה הרוחניים? אתם שעולם המושגים של ילדיכם, הנרכש בסיוע מאסיבי של כלי התקשורת, כאשר המילה צנוע או קדושה, אינה נמצאת בלכסיקון שלכם, יש לכם בכלל הבנה מה הוא עולמן של בנות ישראל, שאליהן אתם מתייחסים כאל עדר של חסרות בינה מסכנות ואומללות, ואבירי הצדק, היודעים היטב מה מטריד אותם באים לעמוד לצידן! ו"להגן" עליהן? היש אוילות או חוצפה גדולה מאלו? או נכון יותר, יש מי שבז, מעליב ומשפיל יותר את הנשים החרדיות יותר מכם?
כה מאפיין את אנשי השמאל וההומניות, אלא שמאז ומעולם, הנמצאים במגדל השן, משוכנעים שהארץ והמדינה שלהם, שעולם המושגים שלהם הוא היחידי שקיים, ולא מסוגלים בכלל לראות עד כמה הם מגוחכים.
כה מאפיין, ממש כמו ההלם שאחז אותם, כשליברמן ביקש לברר פשוט, מהם מקורות המימון של פעילותם המסיבית, שמזיקה למדינה ולערכיה. והם, בהלם אמיתי לא מאמינים, שיחקרו? אותנו? והדמוקרטיה מה תהא עליה! יוצאים בשצף קצף ומלחמת עולם, על דרישה כה הגיונית ואובייקטיבית. שנובעת רק מכוח אותו צמצום מוחין, אותה ראיה צרה ומעוותת, שאינה נותנת מקום לדעה אחרת, ומוכיחה שוב את מאמר חז"ל על אוכלי הנבלות והטריפות, "אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם".
ברוך, שהבדילנו מן הטועים.


"שום מסע לחצים בנוסח נסראללה וארדואן, לא ישפיע על שרירותם של גופי תורה"

"דיונים בנוסח מזרח תיכוני"

מ. שוטלנד

המשבר הלבנוני הגיע השבוע לשיאו, עם פרסום מסקנות ועדת האו"ם, הקושרת את רצח ראה"מ חרירי עם ה"חיזבאללה" וסוריה. נאסראללה כבר אמר את דברו עם התפטרות השרים המקורבים לו מהממשלה, ועתה הוא מהלך אימים עם האופציה של הפיכה צבאית בלבנון.
לעיניו של המתבונן בפרשה זו, עולות תמיהות באשר למאפיינים המוזרים שלה: מה חשב לו נאסראללה שעה שאישר את ההתנקשות? ואם אכן חשב על מהלך זה בצורה מאוזנת, למה כעת, כאשר הדברים מתגלים קבל עם ועולם, הוא כל כך לחוץ? למה לנוכח הלחץ אשר הוא נתון בו, לא יתנצל חרישית וימשיך בדרכו? הרי צעד נוסף של מלחמה נגדו אינו צפוי מנשיא כמו אובמה, והמדינות המערביות לייט כמו צרפת, בטח היו מסתפקים בהודאה כלשהי בשפה רפה מאת ה"חיזבאללה". ועל הכל מה פשרה של תביעתו מחרירי, בנו של הנרצח, להתנער ממסקנותיה של ועדה בלתי תלויה? מדוע שהלה ייעתר לה אם יש לו מינימום של כבוד עצמי? ואיך חושב לו נאסראללה, שהעולם יביט על כזה מהלך של סחיטה נמשכת?
אכן התשובה לשאלות אלו בוקעת מכל פינה, עד כדי כך, שהיא מתקבלת בהבנה וללא ערעורים בקרב מדינות המערב ועוד יותר מכך בתקשורת המערבית העולמית. העיקרון הוא, שאין לדון את הסבך הלבנוני ובודאי לא את נסראללה, בכללי שיפוט וניתוח, המקובלים בעולם המערבי, ויש להכיר בכך, שלערבים יש את ההיגיון שלהם העמוק מחקר. בסיכומו של דבר, המערכה היא אפוא, על עצם זכותו או יכולתו של העולם, לחייב טיפוסים כמו נאסראללה, לא רק לשאת באחריות כלפי הצדק, אלא להבין, שאין הוא יכול לחייב את כל העולם, לניהול עניינים בסגנון מזרח תיכוני. עד כמה שזה נשמע אבסורדי, גלישתו של הויכוח למהות השורשים המנטאליים, מסייעת לנסראללה בקרב אלו שאינם רוצים להסתכסך עם העולם המוסלמי על רקע תרבותי. הללו, על אף שהם מסתייגים מהרצח והסחטנות, מוכנים לבלוע את הדברים, כתופעה מנטאלית, שאין לצאת נגדה. עד כאן בנוגע ללבנון.

לצידה של לבנון, נמצאת מדינת ישראל המערבית והמודרנית. תופעות כמו אלו של רצח חרירי; ההיסטריה של הרוצח מהטלת האשמה עליו אף בצורה שאינה מחייבת ומסע הסחטנות המחוצף שלו, מעלות חיוך בקרב תושביה, בפרט אם למדו אזרחות. אולם בחינה מעמיקה מעט של הקורה במדינת ישראל עצמה, מעלה תופעות, שמבחינה ציבורית מעוררות תמיהות שאינן נופלות מהמהלכים שסביב רצח חרירי.
לפני כעשרים שנה היה מי שהתריע חמורות על כך, שבקרב העולים ממזרח אירופה ישנם אחוזים ניכרים של גויים גמורים (כמדומה שהגאון רבי יצחק פרץ שליט"א נקב אז במספר של 45%). בתגובה לכך, הותקפו המתריעים, לא על כך שאין בכך בעיה, אלא על עצם הנתון. נטען שהמדובר הוא בשברי אחוזים שאין בהם שום השפעה. כיום יודעים כולם, שגם המתקיפים ידעו את האמת, אלא שביכרו להכחישה. זאת משום שידעו, שלכתחילה עיקר הציבור המסורתי בארץ לא יסכים לכך, אולם בבוא היום, כאשר את הנעשה כבר אי אפשר יהיה להשיב, יוקל עליהם לדרוש את ההשלמה בדיעבד עם עיוות זה, תוך שימוש בטרגדיות אישיות, שלבטח ייוצרו בעקבות היטמעותם של מנין כה רב של גויים.
עתה הגיעה שעת הכושר שלהם לגבות את ההשקעה, כאשר שירותם של גויים אלו בצה"ל - על המשמעויות שבדבר גם כלפי יהודים מסורתיים שאינם מבחינים בין תכלת לקלא אילן - מגביר את כוח הסחטנות שלהם, בתביעות חמורות כלפי ההלכה, האמורה לדעתם לפתור כל בעיה, גם אם אין לה פתרון וחרף העובדה, שאלו שייצרו אותה, עשו זאת בדעה צלולה ובכוונה תחילה.
עלינו אפוא להדגיש זאת ולומר, ששום מסע לחצים בנוסח נסראללה וארדואן, לא ישפיע על שרירותם של גופי תורה. ועד כמה שיש כאן ניסיון מושכל ומכוון, לגרום למאן דהו להכיר במנטאליות מזרח תיכונית כמתכון לכיפוף דעת תורתנו הקדושה, הרי זהו עניין פנימי בקרב החיצוניים ואינו מענייננו. נוסיף ונאמר, שיש לראות בעמדה זו כשרירה וקיימת, גם לנוכח תביעות עתידיות, העלולות לצוץ באשר ליבוא האפריקני, הזורם כיום למדינת ישראל...



"הכסף לא יענה את הכל"

י. ויין

גם כאשר אנו מוכים, ניזוקים וחלשים כלכלית, רוחנו נשארת איתנה ויציבה בערכים עליהם גדלנו וחונכנו ואשר אותם מעבירים אנו לדורות הבאים,

תקופה כלכלית קשה עברה על ישיבת חברון. בלית ברירה, נאלץ ראש הישיבה מרן הגר"י סרנא זצוק"ל לארוז את מטלטליו ולהתדפק על פתחיהם של נדיבים בחו"ל. הוא עבר מביתו של נדיב אחד למשנהו במטרה לכסות את גרעון הישיבה המצטבר, עד שהגיע לביתו של גביר גדול שהסכים להפקיד בידיו סכום של עשרים אלף דולרים, כהלוואה למשך עשרים שנה. מצבה הכלכלי של הישיבה היה בכי רע, ובלית ברירה הסכים מרן הגר"י סרנא ליטול מאותו גביר את הכסף כהלוואה על מנת להחזיר.
עשרים שנה חלפו, ומרן הגר"י עשה את דרכו שוב אל מעבר לים על מנת להחזיר את ההלוואה. הוא הקיש קלות על דלת ביתו של העשיר, ולהפתעתו היא נפתחה על ידי אדם זר. התעניין מרן הגר"י היכן הוא בעל הבית הקודם, אך הדייר החדש כלל לא הכירו. הוא יצא לרחוב הסואן וניסה לברר אצל העוברים ושבים היכן מתגורר יהודי פלוני. זמן רב חלף, יהודים רבים עברו אותה עת ברחוב, עד שאחד מהם נזכר בשמו של המבוקש. הוא היפנה את ראש הישיבה לעבר אחד המרתפים הממוקמים בקצה העיר, שם יוכל ראש הישיבה למצוא את האיש. ניגש מרן הגר"י סרנא לאותו מרתף ולחרדתו גילה כי אותו גביר לשעבר ירד מנכסיו, ועתה אינו אלא עני מרוד המחזר על הפתחים.
הוציא ראש הישיבה את המעטפה עם סכום הכסף והגישה למלווה. אך האיש הביט במרן גר"י ולא הוציא הגה מפיו. חשש מרן הגר"י סרנא כי היהודי הניצב מולו שכח את המקרה מרוב צער, והחל אט אט לרענן את זכרונו האובד. "לפני עשרים שנה, פתח מרן הגר"י סרנא, ביקרתי בביתך ואתה ברוב טובך הואלת לתת לי הלוואה של עשרים אלף דולרים לרווחתם של תלמידי הישיבה, הנה, המשיך מרן הגר"י, כעת תמה תקופת ההלוואה, הכסף מושב אליך, ואתה, כטוב בעיניך עשה".
האזין העני לדברים וקרא בקול רם: "מכל עושרי לא נותר בידי מאומה, נותרתי בודד וערירי מחוסר כל. אך מצווה אחת נותרה בידי בשלמות, אותו סכום כסף שנתתי לראש הישיבה לפני עשרים שנה. האם גם את זה רוצה ראש הישיבה ליטול ממני?!" ומיאן לקבל את הכסף.
בשבוע שעבר דווח, כי הוועדה שבחנה את החוק לדחיית גיוסם של בחורי הישיבות ואברכי הכוללים שתורתם אומנותם הגישה את המלצותיה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. ממסקנות הוועדה עולה חד משמעית: החוק נכשל!!
נביא כאן ציטוט מתוך דברים שנאמרו השבוע בוועדה. "למעשה, כבר ב-2005, שלוש שנים אחר החלת החוק, הודתה המדינה בתגובה לעתירה לבית המשפט העליון, כי החוק נכשל בשינוי הסדרי הגיוס אצל החרדים. רק חרדים בודדים התגייסו בעקבותיו לצה"ל. גם נציגי המדינה הודו שהצעות שתוכננו לצאת לפועל, בעיקר אפשרות להחלפת שירות צבאי בשירות לאומי עבור חרדים שירצו בכך, נכשלו.
כישלון החוק מהדהד במיוחד לאור העובדה, שבמהלך תקופת יישומו חלה הרעה ניכרת בתקציבי הממשלה שמהם נהנו המשפחות החרדיות, בעיקר בקצבאות הילדים. ואף על פי כן, לא שימש הדבר תמריץ ליציאה מהישיבות". סוף ציטוט.

כמה עשו נציגי המדינה על מנת להוציא את בחורי הישיבות ואברכי הכוללים מעולמה של תורה, באלו פיתויים והצעות הטבות מפליגות ניסו לפתותם. אך השבוע הוברר שוב מעל כל ספק, כי חלקו הארי של הציבור נותר קשור בעבותות של אהבה לתורתנו הקד' .
גם כאשר אנו מוכים, ניזוקים וחלשים כלכלית, רוחנו נשארת איתנה ויציבה בערכים עליהם גדלנו וחונכנו ואשר אותם מעבירים אנו לדורות הבאים. כאותו יהודי שבסיפור, מוכנים אנו לוותר על ממון רב, ובלבד שנשאר עם הזכויות העצומות השמורות לאוהבי ד'.


"סכנת ההתבוללות"

ההתבוללות הפכה למכת מדינה. לא ברחוב, אלא בתוככי מחננו!

ל. מאיר

אהרן וחבריו, יצאו לטיול במדבר יהודה. בדרכם, נקלעו למאהל בדואי, ובעל-הבית, אמון על מסורת הכנסת-האורחים המקובלת בידו - הגיש בפניהם פיתות חמות, אשר זה-עתה נאפו על-גבי הטאבון. עתה, הבה נשאל: אילו היו המטיילים טועמים מהפיתה הטריה, מה הסיכויים לכך שהדבר היה מוביל לנישואיהם עם בת המארח?
דומה שהסיכויים אפסיים. אפילו פחות מכך: אפס סיכויים, חד וחלק.
אולם מתברר, שזו טעות: רבותינו גזרו על פת עכו"ם, בשל חשש פן יוביל הדבר לשתיית יין נסך, מה שעלול להוביל רח"ל לנישואי תערובת, ובסופו של דבר אפילו לעבודה-זרה! כיצד נבין זאת?
ההסבר פשוט.
עם-ישראל התקיים במשך אלפי שנות גלות, בזכות ייחודיותו. בדלנותו. בזכות דבקותו ב'אתה בחרתנו'. מאז ומעולם ידע היהודי, כי מה שמתאים לגוי, אינו מתאים לו. הגוי שייך למחלקה אחרת, לפלג שונה של האנושות. בדיוק כפי שאיש לא יעלה בדעתו לסעוד עם צבי מגן החיות, כך לא העלה היהודי בדעתו לאכול מפתו של הגוי.
אילו תסדק החומה הזו, המבדילה בין היהודי לגוי; אילו יבנה הגשר אשר יגשר על פני התהום העמוקה המבדילה בין העם הנבחר ובין גויי הארצות - הרי שכבר אין ערובה למאומה. אין מחסום נוסף, אשר יהא חזק דיו בכדי לבלום את ההתדרדרות הבלתי-נמנעת. על פני הגשר הזה יצעדו היתרים שונים ומשונים, ולפתע יתברר, כי אולי בתו של הבדואי מהמאהל, אינה מתאימה לישראלי המצוי - אבל קרובת משפחתה האירופאית משתלבת היטב במשפחה הישראלית. ומכאן ועד לעבודה זרה, על גווניה השונים, במוטציה המודרנית של שנות האלפיים - הדרך קצרה.
נמצא איפוא, כי 'נישואי תערובת', המהווים בעיה חמורה כשלעצמם - אינם מהווים את מהותה של ה'התבוללות'. הם מהווים את השלכותיה. ההתבוללות עצמה, מגדירה שלב מוקדם בהרבה: השלב בו השתנה דבר-מה בסיסי בתפיסת-עולמו של היהודי. השלב בו הוא החל רואה את עצמו כחלק מאותה 'בלילה', עם מוחמד פועל הנקיון, ועם אובאמה נשיא המעצמה הגדולה בעולם.
כשאנו מברכים מדי יום ביומו 'שלא עשני גוי', אנו מציירים לנגד עינינו את מחנות הפליטים, את חסן עם החמור הצועד בחוצות הכפר שלו, או את הילדים הרעבים בסומליה. אבל אם לא נפנים כי ה'גוי' האמור הינו ביל גייטס, או נשיא ארה"ב, או כל 'מצליחן' אחר שלא זכה להיכלל ב'אתה בחרתנו' - הרי זו התבוללות, והיא מכה כאן ועכשיו. כן. גם אצלנו. גם אם אנו עטורים בזקן ופיאות, וגם אם אנו מדקדקים בתכלית בכל מצווה מהתרי"ג.
אכן, בכל זאת, ישנה דרך בה ניתן לגשר על פני התהום המפרידה בין ה'אתה בחרתנו' לבין 'גויי הארצות'. התורה הקדושה, הניחה גשר צר ביותר, עליו ניתן לחצות את התהום הזו. לגשר הזה, קוראים 'גיור'. התורה אינה מעודדת את חציית הגשר, אולם בפני המתעקשים - פתוחה הדלת, ובלבד שיעמדו בתנאים הברורים מאין-כמותם שהציבה התורה. אם לא כן, הם יישארו בעברה האחר של התהום. גם אם הם משרתים בצבא.
וזו התשובה לאותם המלינים על הקשיים שמערימה היהדות הצרופה בפני אותם שמבקשים לחצות את התהום על-פני הגשר הזה: אילו היו מבינים את עומק התהום, את המרחק הבלתי-נתפס שמפריד בין היהודי ובין הגוי, באשר הוא גוי - השאלה כלל לא היתה עולה על הפרק. איש אינו יכול לצפות, שחצייתה של תהום עמוקה ורחבה כל-כך - תהיה דבר של מה-בכך.
אולם כבר אמרנו: בימינו, למרבה הצער, היטשטשו הגבולות. ההתבוללות אוכלת בכל-פה, גם בתוך המחנה פנימה. היא זו הגורמת לנו לבחון את ה'אתה בחרתנו' על-פי אמות מידה של סימפטיה אישית או צרכים פוליטיים. אם לא נתעשת, אם לא נעצור את הרכבת, אנחנו עלולים להגיע רחוק. רחוק מדי.