דיאלוג מהסרטים הוא בלוג שיביא איך לא -  דיאלוג.

דיאלוג מספר או סרט או משיחה ברחוב,          

שיתפוס אותי ואני אתפוס אותו בחזרה

ואביא אותו לכאן לבחינה מחדש.

בספר "להתחתן", המשכו של "לאכול להתפלל לאהוב" של אליזבת גילברט -

פליפה, הארוס הברזילאי של ליז, אומר את הדברים הבאים בשעת משבר: 

"... שלושים שנה של נסיעות, ובחיים לא סגרו בפני שום גבול, ועכשיו אני לא יכול להיכנס לארצות הברית של אמריקה – מכל המקומות הארורים בעולם, זרקו אותי דווקא משם!

פעם הייתי פשוט אומר, שילכו לעזאזל, וממשיך הלאה, אבל אני לא יכול – כי אמריקה היא המקום שאני רוצה לחיות בו, ואני רוצה להיות איתך. אז אין לי ברירה... אני צריך להפקיד את כל החיים הפרטיים שלי בידי הביורוקרטים והמשטרה שלך, וזה משפיל. "

ואריס דירי, שעל סיפור חייה מבוסס הסרט הנ"ל, "פרח המדבר",

גם היא כמו פליפה, חווה על בשרה את המושג "גבול".

רק שבמקרה שלה זה קורה ביתר שאת! היא חווה אותו על מובניו השונים.

במסעה לגאולה, דירי בעצמה חוצה גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים ובהמשך אף פיזיים (בניתוח אותו עוברת בבי"ח בלונדון).

הגבולות נחצים החל במדינה ממנה היא מגיעה, סומליה, אשר חוצה את הגבול ביחסה המדכא לנשים באמצעות מילת נשים.

דרך בריחה מנישואי כפייה בגיל צעיר ביותר,

וחציית המדבר – מקום מגוריה כבת למשפחת רועי צאן,

ועד הגעתה לבירה מוגדישו, ומשם בסיוע סבתה היא עוברת גבול נוסף משמעותי ביותר, ומגיעה ללונדון.

מאוחר יותר בהמשך הדרך, תוך עיכובים מתישים, היא כבר עוברת גבולות רבים כדוגמנית מצליחה מלונדון לבירות האופנה המשגשגות.

עד חציית גבול משמעותית ביותר בתור שגרירת האו"ם לחיסול תופעת הטלת המום באברי מין נשיים. המינוי התקבל בשנת 1997.

בצורה יוצאת מן הכלל, עם חוסן נפשי מרשים ביותר,

דירי מצליחה לפרוץ את כל הגבולות גם יחד.

המילה העברית "דרכון" נגזרת מהמילה "דרך" -

ודרכה של ואריס דירי בהחלט מעוררת השראה!

יצוין כי במסגרת פעילותה במאבק נגד תופעת מילת נשים,

הקימה דירי ב- 2002, את "קרן ואריס דירי", ששמה לה למטרה להעלות את המודעות לסכנות הצפויות לנשים כתוצאה ממילתן. כמו-כן הקימה ב- 2009 , את ארגון "PPR" העוסק בכבוד וזכויות נשים. ואת  "קרן שחר מדבר" העוסקת בגיוס כספים עבור בתי ספר ומרפאות בסומליה.

וכעת לדיאלוג שלנו:

רגע לפני כניסתה של דירי לשערי נמל התעופה בדרכה ללונדון, כשהיא בת 13,

סבתה מעבירה לה מסר חשוב. הנה הוא:

חוץ.  סומליה.  הבירה מוגדישו.  בפתח נמל התעופה.

סבתא:     ואריס, בואי!

              הם ינסו לשנות אותך שם.

              לעולם אל תשכחי מאיפה באת.

              הנה הדרכון שלך.

              זה אומר לאנשים מי את.

              בלעדיו את אף אחד.

              שהאל ישמור עלייך, אפירה (כינוי חיבה)

              סעי בשלום!

              סעי בשלום!

ואריס:    מקשיבה כל הזמן הזה.

             ועושה את דרכה לתוך נמל התעופה.

סוף הדיאלוג.

מיותר לציין כי דירי לאור כל שעברה במולדתה, הייתה נכונה לגמרי להשתנות. לנטוש את מנהגי מולדתה ולהתמסר לתרבות החדשה. כך שמילותיה של סבתה: "הם ינסו לשנות אותך שם" לא חלו עליה כגזרה.

להיפך, היא ייחלה להתנחם בצד תרבות מודרנית ולא מדכאת.

מעבר לדיון בנושאיה של דירי, אני חושבת שהדיאלוג הזה מתאר מצב אוניברסלי

שבו אנו מהגרים למדינה חדשה, או רק בשליחות לתקופה ואף בחופשה,

נשאלת השאלה עד כמה אנחנו מוכנים לאפשר לתרבות החדשה לשנות אותנו,

עד כמה אנו מיוזמתנו מעוניינים להתמסר להלך הרוח החדש המציף אותנו, המרענן,

כל שכן, אם מדובר במדינות מפותחות,

אנחנו מוצאים עצמנו נשבים אחר אותה עוגת קאפקייקס, או עוגיית המקרונס

המייצגות באופן סמלי את התרבות החדשה.

או ברמה אינטלקטואלית, אחר אותה דעה ליברלית פורצת דרך. 

או לחילופין מוצאים עצמנו נוהים אחר דרך מסורתית סתם כי אנחנו רוצים להרגיש בית.

להרגיש אופטימיות או לחשוב עצמנו כנאורים, דרך חשיפה למנהגים קדמוניים,

למשל מכיוונם של אינדיאנים מאלסקה לצורך העניין.

בין ללכת לבין לרוץ לבין לעוף...

בהחלט אפשר לעוף!

(למרות שקולנועית זו לא חוויה מאלפת

 אך מבחינת התוכן חשובה)

בריטניה / גרמניה (2009)

תסריטאית:   שרי הורמן 

במאית:        שרי הורמן