כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מרבה ערכים - מרבה דאגה


    ב-1 במאי, חג הפועלים, יום השנה ליציאתה של אמא שלי לחופשי

    155 תגובות   יום שישי , 21/1/11, 17:17

    ''

    -

    לאימי,

    יקרה לי את אימי,

    יקרת לי מאז ימי ראשית זכרוני,

    ימי ילדותי,

    עת ילדתיני,

    במכאוב ובבכי,

    בקושי ובעצב,

    בצנע ובמחסור,

    אך בנתינה אין קץ

    ואהבה ללא גבולות.

    לא אדע מרגוע.

    הן על ערש את מוטלת,

    לא דמעה לך - לא חיוך,

    לא דיבור - לא קיטור,

    לא ביטוי עולץ,

    לא צחוק,

    לא דמע.  

    איכה התאדו

    כשרונותייך,

    צחוקייך,

    חיבוקייך,

    ליטופייך?

    רק זאת אדע,

    כי  לא כך ייחלת,

    לזאת לא פיללת.

    שבויה בנפתולי גוף ללא רוח,

    ואני מנגד,

    חסרת ישע,

    חסרת מנוח.

    אומרים אהבה יש בעולם,

    אך מה ערך לה,

    אם בעת צרה,

    לא ממנה ניוושע,

    לא בה ננוחם?

    -

    ''

     

    בערב יום השואה, 1 במאי 2011 , נפרדתי מאמי.

    אמא שלי נמלטה בגיל 9 עם משפחתה מגרמניה, גדלה בפריז, גם משם נמלטה עם בוא הנאצים, תוך שהיא ממלטת איתה לשווייץ עוד צעירים, באומץ לב נדיר.

    משפחתה התאחדה בארץ.

    היא קלטה כאן עולים חדשים ועבדה כמיילדת.

    התחתנה עם אבי ז"ל,

    שנמלט ברוב תושייה מאירופה הנאצית.

    כל משפחתו נרצחה שם.

    אני נקראת על שם הקטנה באחיותיו.

    תודה לכל מי שעוצר כאן לרגע ולו למען הזיכרון.

    פוסט על אבא שלי: בין חירות לעצמאות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (155)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/9/13 19:27:
      חברי היקרים, אני מודה לכם שהגעתם. מחמם את ליבי.
        14/9/13 19:12:
      מאוד נגעת בליבי. קבלי חיבוק מכל הלב
        10/7/13 12:08:

      .

      כתיבה בעלת תוכן מרגש ומפעים.

      .

      לכל מצב יש  את התוקף שלו.

      .

      הכל בעל משמעות.

      .

      http://cafe.themarker.com/image/2752553/

        4/5/12 13:20:
      נוגע ללב ומרגש...
        2/5/12 15:50:

      יהי זכרה ברוך.
      סיפורם של אמך, כמו גם של אביך (ובדומה - גם של הורי ) הם המעוררים אצלי התרגשות והזדהות

        2/5/12 08:37:
      יודע מבין ומרגיש יחד איתך
      זוכרת.
        1/5/12 19:26:

      כמו הרבה תהליכים בחיים, גם פרידה היא

      תהליך לא פשוט ונזקק ל..., זמן.

      שהרי לא לחינם נאמר שהזמן עושה את שלו,

      כלומר עובר...

      ממרחק זמן אנחנו מביטים אל חיינו ומקבלים

      נקודת-מבט, כמו גם תחושות, חדשות עליהם.

      לפעמים אנחנו מפוייסים יותר, לפעמים..., לא.

      לעיתים אנחנו שלמים יותר, לפעמים..., לא.

      כך או כך - בהיפרדנו לנצח מאדם אהוב עלינו,

      רבות מן התחושות הקיימות כבר, מתחדדות -

      ותחושות חדשות נולדות, שרובן ככולן באות

      להשלים את מה שכבר יש, בנוגע למה שכבר..., היה.

      יהי זיכרה ברוך.

        1/5/12 16:51:
      שמחה שיש לך את זכרון אהבתה הרבה.
        1/5/12 14:32:
      חברתי היקרה, שלא תדעי יותר צער. זכית לזוג הורים מעוררי השראה ולהיותך אהובה מאוד. מקווה שאת מוצאת נחמה בכך שאמך אינה סובלת עוד. מחבקת אותך בכל ליבי
        1/5/12 12:58:
      כתבת מרגש. ודרך המילים חשבתי על סבתי האהובה.
        1/5/12 08:56:
      לכלילדמגיע - ריגשת אותי במילותייך גם יכולה לשתף אותך ש....בכיתי כי הגעגועים האלה לאמא - חיבוק חזק לך
        1/5/12 08:30:
      שלא תדעי צער נוסף פנינהלה בהחלט יש סמליות ב1 במאי.
        28/4/12 11:23:

      יום פטירתה של אמי היה גם 1 במאי חג הפועלים... כמה סמלי.

        24/4/12 22:30:

      צטט: face 2012-04-24 01:14:28

      זה מעבר לזכרון. קשה לי להסביר את עצמי במילים. זכרון נותן תחושה של משו גדול במובן הפחות אישי. העצירה והכתיבה שלך היא כל-כך אישית ואנושית שזה הרבה מעבר לזכרון לפחות בהרגשה שלי }{

       

      תודה שבאת וקראת. ותודה על המילים הטובות שלך.

        24/4/12 01:14:

      זה מעבר לזכרון. קשה לי להסביר את עצמי במילים. זכרון נותן תחושה של משו גדול במובן הפחות אישי. העצירה והכתיבה שלך היא כל-כך אישית ואנושית שזה הרבה מעבר לזכרון לפחות בהרגשה שלי }{

        18/4/12 20:25:

      צטט: ~בועז22~ 2012-04-18 00:34:04

      "בכול שעה, נפטר אחד מניצולי השואה"

      (כותרת בעיתון ידיעות אחרונות)

      אפילו שההתכנסות הסטטיסטית הזאת

      אולי לא כול-כך לטעמי, היא עדיין מצליחה

      להוציא אל חלל האוויר את העובדה הפשוטה

      שמספרם של ניצולי השואה קטן מיום ליום,

      משנה לשנה...

      חלקם חי בתנאים שאינם מביאים לנו כבוד, כעם.

      אך העובדה המצמררת הזאת, אינה יכולה לחפות

      על כך שעניין זה אינו מועלה, כבדרך של טבע, בכול

      ימות השנה - אלא, רק בימים הקרובים ליום הזכרון

      לקורבנות השואה.

      מספרם ההולך וקטן רק מגביר, אצל חלקנו, את התחושה

      שמעט מדי ומאוחר מדי, נעשה עבורם - גם בפן האישי,

      כמו גם בפן הפרטי...

      קראתי על התארגנות יוצאת דופן של צעירים, בארץ.

      הם מתכנסים בדירות פרטיות, בקבוצות בנות 10-20

      בני-אדם ומקיימים ערב זיכרון, חלקו בהקראת קטעים

      וחלקו ע"י פיתוח דיון על הנושא. מעשה מבורך של ממש.

      יהי זכרם של הנספים, ברוך.

      יהי זכרם של הניצולים שנפטרו, ברוך.

      ולו יהי זכרם של כולם חרוט על לוח לבנו, לעד.

       

      -

      תודה בועז. אמן.

       

        18/4/12 00:34:

      "בכול שעה, נפטר אחד מניצולי השואה"

      (כותרת בעיתון ידיעות אחרונות)

      אפילו שההתכנסות הסטטיסטית הזאת

      אולי לא כול-כך לטעמי, היא עדיין מצליחה

      להוציא אל חלל האוויר את העובדה הפשוטה

      שמספרם של ניצולי השואה קטן מיום ליום,

      משנה לשנה...

      חלקם חי בתנאים שאינם מביאים לנו כבוד, כעם.

      אך העובדה המצמררת הזאת, אינה יכולה לחפות

      על כך שעניין זה אינו מועלה, כבדרך של טבע, בכול

      ימות השנה - אלא, רק בימים הקרובים ליום הזכרון

      לקורבנות השואה.

      מספרם ההולך וקטן רק מגביר, אצל חלקנו, את התחושה

      שמעט מדי ומאוחר מדי, נעשה עבורם - גם בפן האישי,

      כמו גם בפן הפרטי...

      קראתי על התארגנות יוצאת דופן של צעירים, בארץ.

      הם מתכנסים בדירות פרטיות, בקבוצות בנות 10-20

      בני-אדם ומקיימים ערב זיכרון, חלקו בהקראת קטעים

      וחלקו ע"י פיתוח דיון על הנושא. מעשה מבורך של ממש.

      יהי זכרם של הנספים, ברוך.

      יהי זכרם של הניצולים שנפטרו, ברוך.

      ולו יהי זכרם של כולם חרוט על לוח לבנו, לעד.

        17/4/12 23:08:
      רונית יקרה, תודה!!! במקרה יום פטירתה של אמי היה גם 1 במאי חג הפועלים... כמה סמלי.
        17/4/12 18:09:
      הסיפור מרתק ומרגש. אמא שלך אשה מיוחדת ואמיצה. יהי זכרה ברוך. אין דבר מקרי, ולא במקרה יום השואה הינו יום הפטירה שלה. אין לי ספק שקיבלת בירושה משימה חשובה ואת ממשיכה את דרכם של הורייך. במותם ציוו לנו את החיים. אני מאחלת שיהיו לך כוחות הנפש להמשיך ולעשות, ואת הסיפוק העצום שבנתינה.
        17/4/12 10:12:

      חברי וחברותי, אני חוזרת אל הפוסט הזה וגם אל תגובתי לאיש היקר הזה, מיכאל בלק, כדי לעודד אתכם להיכנס לקרוא על הפרוייקט שלו!

       

      צטט: לכלילדמגיע 2011-05-02 11:38:19

      צטט: מיכאל בלק 2011-05-02 09:49:10

      תנחומי, שלא תדעי עוד צער.

       

      -

      מיכאל, תודה לך איש יקר. אני ממליצה לכל מי ש"חולף" פה, לקרוא על הפרוייקט הייחודי שלך, לצלם נאצים ובני משפחותיהם.. 

      http://cafe.themarker.com/post/2148752/

       

        30/1/12 10:45:

      צטט: יהודה מור 2012-01-29 14:56:51

      דיברת על אימך וכאילו נאמרו המילים על אימי ז"ל , נפטרה לפני שנים ועדיין בשעת מצוקה אני מוצא נחמה בזיכרה ,בעיניה הטובות ובלטיפתה המנחמת. שלא תדעי יותר צער

       

      -

      יהודה, המילים שלך כל כך נוגעות ומובנות לי. בדיוק ככה. תודה!

        30/1/12 10:42:

      צטט: ronitbhappy 2012-01-29 12:28:56

      ביקרתי, ולרגע גם אני זוכרת

       

      -

      רונית, תודה שעברת. תודה על הרגע.

        30/1/12 10:41:

      צטט: תכשיט 2012-01-29 11:10:06

      מרגש ונצרב בזכרון....

       

      -

      תודה! את ואני חלקנו לרגע חוויות דומות:-(

        29/1/12 14:56:
      דיברת על אימך וכאילו נאמרו המילים על אימי ז"ל , נפטרה לפני שנים ועדיין בשעת מצוקה אני מוצא נחמה בזיכרה ,בעיניה הטובות ובלטיפתה המנחמת. שלא תדעי יותר צער
        29/1/12 12:28:
      ביקרתי, ולרגע גם אני זוכרת
        29/1/12 11:10:
      מרגש ונצרב בזכרון....
        5/6/11 07:29:

      קארן, את מחממת את ליבי במילותייך הטובות. תודה!!! שלשום ציינו 30 לפרידה מאמא שלי.

      ''

        3/6/11 06:32:
      אחרי חודשים מספר שלא בקרתי בקפה... היום... באיחור... אין לי מילות נחמה, אלא המחשבה שהזכרון שלך הוא המקום בו אימך ממשיכה לחיות כפי שהיתה: גוף ונפש. וזאת, אף אחד לא יכול לקחת ממך. חזקי ואימצי.
        18/5/11 10:24:
      חברי היקרים, תודה אישית לכל אחד ואחת מכם, על החיבוקים המנחמים ועל המילים הטובות והמחזקות.
        9/5/11 00:08:
      פנינהל'ה, משתתפת בצערך. שלא תדעו עוד צער.
        8/5/11 09:31:
      מרגש
        8/5/11 08:23:
      מצמרר, עצוב , כואב מאד...פשוט אין מילים לנחם. חיבוק
        8/5/11 07:55:
      משתתף איתך בצערך. אודי.
        8/5/11 07:48:
      באיחור שלא תדעי צער, רק זכרון טוב
      עץ הערבה שאספה בין ענפיו הרכים מכאיב בירקותו
        7/5/11 10:40:
      יהי זכרה ברוך !!!
        6/5/11 18:38:

      ע'ב שמות הקודש

      זכרונה לברכה.

      בגן העדן מנוחתה.

      נר לזכרה.

        6/5/11 13:09:
      הי פניה יהי זכרה ברוך ומבורך לעם ועד
        4/5/11 21:19:
      נינה יקרה משתתפת בצערך כואב לדעת ומצער מאוד שלא תדעי צער תנחומיי מליבי אלייך
        4/5/11 19:35:
      כמה עצוב, משתתפת בצערך הרב.
        4/5/11 18:34:
      מחבקת אותך. יהיה זכרה של אמך ברוך. *
        4/5/11 08:37:
      סמלי או לא, אבל הדור הזה הולך ונעלם ואנחנו נותרנו כאן כדי לזכור אותו ואת זכרונותיו. תנחומיי, יקירתי.
        4/5/11 07:13:
      משתתפת בצערך אישה יקרה, יהי זכר אימך ברוך!
        4/5/11 04:24:
      הפעם רק אשתוק בראש מורכן - עבורה ולכבודך.
        3/5/11 20:38:
      "אומרים אהבה יש בעולם, אך מה ערך לה, אם בעת צרה, לא ממנה ניוושע, לא בה ננוחם?" את כותבת מכאבך הרב, אך האהבה היא נצחית, וגם ברגעים הקשים, גם אם לא מודעים לכך באותו הרגע- היא הנחמה. יקירה, משתתפת בכאבך ומחבקת אותך בצער הפרידה. יהי זכרה ברוך. -
        3/5/11 16:20:
      יהי זכרה ברוך.
        3/5/11 09:18:
      מחבקת אותך פנינה יקירתי וגם אם באיחור של יום. יהי זכרם ברוך לעד.
        2/5/11 22:25:
      פנינה היקרה משתתפת בצערך, באובדנך ומתרגשת מהדרך שבה את בוחרת להיפרד ולהתמודד. תהי חזקה, חיבוק גדול
        2/5/11 22:03:
      משתתף בצערך. אין מילים של נחמה. לא משנה באיזה גיל נפרדים מיקיר..לא משנה שהוא הגיע לשיבה טובה..האבדן קשה מנשוא. יהיה זכרה ברוך.
        2/5/11 21:23:
      כל כך יפה כתבת על אימך. שולחת לך מכאן חיבוק. יהי זכרה ברוך.
        2/5/11 20:29:
      תודה לך שאת משתפת באהבה הגדולה לאמא. את בהחלט יכולה להינחם בה, שהיתה, וגידלה אותך, ונתנה לך. אני בטוחה שעשית את שיכולת למענה, להקל, לסייע, להפחית כאב. זכרה ישאר בליבך, הוא טבוע בדמך. חיבוק גדול.
        2/5/11 20:18:

      בשוטטות בין תגובותיהם של החברים הנרגשים שמתי לב למספר מילים שנרשמו שוב ושוב דוגמת "שלא תדעי עוד צער"ועם כל ההבנה כי כי כל שניתכוונו איליו הוא לנחם .הרי שאין לך כאן אלא בהפוך על הפוך. כי מה המשמעות האמיתית של הביטוי המופשט "שלא תדעי עוד צער" אם לא שלא תדעי יותר בחייך צער על אובדן שיש בו משום קללה מסוימת ,על אף שבטוחני אף אחד לא התכוון לכך ממש.איני יודע אם זו העת לתיקוני עברית .ובכל זאת ראוי שיקחו זאת לתשומת לב.

        2/5/11 19:58:

      *
      יהי ברוך זכרה,
      של אמך היקרה,
      אין מקריות בחיים,
      ולא תמיד אנו בוחרים,

      מתי אנו נפרדים.


      אולי זמן לכתה והשעה,
      אומרים דבר מה,
      על האדם, על אישיותה...
      שלא תדעי חברה עוד לדאבה.


      ''

        2/5/11 19:25:
      משתתפת בצערך ושולחת חיבוק.
        2/5/11 18:08:
      פנינה היקרה, מילים לא יכולות לנחם את גודל האבדה.. אבל נצחונה שלה ושל אביך היה בהבאתכם לעולם זה.. למרות מה שעברו ולמרות מה שניסו לקחת מהם.. חיבוק ענק לנחמה והלוואי שלא תדעו עוד צער. סיגל
        2/5/11 16:45:

      אוי אישה יקרה.

      הנה, גם אני עוצרת כאן לרגע...לקרוא כי תם הסבל של אימך היקרה ז"ל.

      זוכרת את הפוסט קורע לב הזה, ושוב מחבקת אותך בחוזקה.

        2/5/11 15:50:

      אומרים אהבה יש בעולם,

      אך מה ערך לה,


      אם בעת צרה,


      לא ממנה ניוושע,


      לא בה ננוחם?


      -אהבה, פנינה, היא רגש. ורגש כמו זה שאת מתארת, תמיד יהיה שם איתך. גם אם כרגע את לא מרגישה בנחמה שבו.

      צער הוא רגש קשה מנשוא- שחור משחור -  ויכול לסמא לתקופתו כל רגש אחר אבל אהבה - כמו צבע לבן- בכוחה לאט אבל בטוח לרכך, להזכיר ולהבהיר.

      תני לזמן לעשות את שלו.

        2/5/11 15:48:

      נצ'יקונת יקרה שלנו

      אבלך אבלנו ובצער רב

      קבלינו את הידיעה על הליכת

      אימך היקרה. לעולמה

      ... אם כי יש תחושת

      הקלה כי נגאלה מייסוריה .

      (אוי ...כמה זה מוכר לי)

      וידיעתי כבר אז שכתבת לראשונה

      מתוך תחושה בלב שיהיה זה ביום השואה

      לא יודע להסביר אך הרגשתי זאת

      זהו יום של מוות קדושים

      ובכול תחושת יום השואה הזה

      ופטירת אימך היקרה

      הנה משהו שמקרב אותנו שוב

      היום גם יום פטירתה של חמות שלי,

      אימא של איישתי

      ובעוד שעה קלה נצא לאזכרה.

      מה אכתוב לך ביום שכזה נצ'יקונת

      על כתיביך שם בראש הפוסט הזה

      זהו כמעין שיר להתראות ולא שלום
      אפילו שאנו כאילו נפרדים

      זהו שיר ובו קשה לספר היום
      על תקופה יפה ביותר.

       

      מי ייתן ולא תדעו עוד צער

          ותחמו משמים .


        

      ''

        2/5/11 15:45:
      פנינה יקרה, משתתפת בצערך במות עלייך אימך. אשרייך על כך שזכית באהבה אמיתית של אם. בקשר ושייכות ומשפחה חמה.
        2/5/11 14:59:

      פנינתי היקרה,
      משתתפת בצערך.כמה עצוב.
      מחבקת אותך חיבוק גדול.

        2/5/11 14:33:
      לא ידעתי שאת בקושי הזה קיבלתי בצער רב את הידיעה הזו. תנחומיי
        2/5/11 14:08:

      ציפ רונית רותי  - תודה לכן חברותי היקרות!

        2/5/11 13:46:
      פנינה יקרה צר מאד לשמוע.... שלא תדעי עוד צער!
      יווווווווווווווו פנינה צר לי לשמוע. חיבוק ענק לך . יהי זכרה ברוך לנצח נצחים.
        2/5/11 12:41:

      פנינה יקרה, חברה אהובה...

      כמה שאני מרגישה אותך..

      לא מכבר איבדתי גם אני את אמי....

      תהליך הפרידה כל כך קשה..

      לראות את הסבל, העיניים המדברות

      הפה שרק מנסה לנחם, כן, כן לנחם אותנו

      בחמלה רבה ובאהבה......

      איתך פנינה'לה בכאבך ובאבלך....

      ציפי

        2/5/11 11:42:

      צטט: levana feldman 2011-05-02 08:55:24

      יהי זכרה ברוך. הזמן לא מרפא, רק מעצים את האובדן.

      -

      תודה לך, חברתי הטובה לבנה.

      אתנחם בכך שרוחה יצאה לחופשי ושנגאלה מעינוייה.

       

       

        2/5/11 11:38:

      צטט: מיכאל בלק 2011-05-02 09:49:10

      תנחומי, שלא תדעי עוד צער.

       

      -

      מיכאל, תודה לך איש יקר. אני ממליצה לכל מי ש"חולף" פה, לקרוא על הפרוייקט הייחודי שלך, לצלם נאצים ובני משפחותיהם.. 

      http://cafe.themarker.com/post/2148752/

        2/5/11 11:28:

      צטט: יוסף זיתוני 2011-05-02 09:39:35

      עם כל העצב וההשתתפות איתך בצערך.יחד עם זאת. אשרייך זכית שתקראי לה אימא. על דל שפתייך להעלות מילת קסם ברוכה. "אמא"זו הרוח שתשרה תרחף בחלל ביתיך. כל עוד תזכרי ,היא קיימת בנשמתך ובכל ישותך.וזו המשמעות של נצחיות הקיום .כל טוב לך ולמשפחה.

       

      -

      יוסף, תודה מקרב לב על מילותיך המנחמות.

        2/5/11 11:26:

      צטט: שועל קטן 2011-05-02 09:27:30

      משתתף בצערך נינוצ'קה. מחבק אותך.

      -

      תודה, שועליקו!

       

        2/5/11 11:25:

      צטט: alxm 2011-05-02 09:18:54

      תהיה נשמת אימך צרורה בצרור החיים . שלא תדעי עוד צער .... אלו הם החיים .... משול האדם : "כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. כצל עובר. וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח. וכחלום יעוף ". (מתפילת ראש השנה)

       

      -

      בדיוק איך שאמרת...!!!! תודה, חבר יקר.

        2/5/11 11:24:

      צטט: אביה אחת 2011-05-02 08:54:13

      לכלילדמגיע

       

      כמה סימלי - ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה

      כמה הסמליות שהיתה לנו שנה שעברה

      ומשתפת אותך כאן

      שבנו מנברסקה,ללא השתלה

      אביו של שמואל כל כך חיכה לנו

      אבל אושפז שבועיים בטרם חזרתנו

      ואיבד את ההכרה

      הוא ניצול שואה יחידי מכל ביתו

      ראה כיצד ירו בהוריו ובכל אחיו

      והוא נער בן 13 וברח -

       

      הגענו לבקר אותו בבית החולים,

      והוא מחוסר הכרה, וחשבנו

      אולי אולי....כי הוא הרי חיכה לנו כל כך שנשוב

      זוכרת שעוד התקשרתי אליו מנברסקה,

      ואמרתי לו שאנחנו בדרך חזרה

      כי ידענו שצריכים לחזור

      וביום השואה - הוא נפטר

      והיום, שנה בדיוק, נעלה לבית העלמין

      לאזכרה - יום השואה - שנה ראשונה בלעדיו

      כתבתי עליו פוסט

      http://cafe.themarker.com/post/1545988/

      מחבקת אותך בחום

      יהי זכרה ברוך

       

      -

      תודה, אביה יקרה, הגעתי אל הפוסט שלך, היום, יום השואה, לחבק ולחזק.

        2/5/11 11:22:

      צטט: forte nina 2011-05-02 08:46:52

      יהי זיכרה מבורך!!
      ושלא תדעי צער ודאבה
      פנינה לה היקרה שבאנשים פה.
      אוהבת אותך מאוד.

      -

      תודה לך חברתי היקרה!

       

       

        2/5/11 11:19:

      צטט: Lisi-strata 2011-05-02 09:03:14

      צטט: Lisi-strata 2011-03-12 21:10:06

      יכולה להזדהות עם מילותיך.
      יפה מאד כתבת ומנהמת הלב.

      נקווה שבעתיד נוכל לחסוך לעצמנו ולאהובינו את הסבל הזה
      ראיתי את אימי בהדרדרות דמנטית
      מגיל 93 עד 97 ובאמת לא הגיע לה.
      למי בכלל מגיע?
      היתה אשה מקסימה ודעתנית עד גיל 93
      אפשר היה לסיים שם בכבוד...
      כאמא - אין מילים.  נתנה לי את חיי פעמיים.

      כתבתי על זה פעם כאן:
      http://cafe.themarker.com/image/1944722/

       

      והיום בהמשך -

      למזלי ולמזלה של אימי

      ריחמו עליה משמים

      והיא נפטרה בביתה, בזרועות המטפלת המסורה,

      דקה לפני שרצו לחבר אותה להזנה מלאכותית בבית חולים

      ולהאריך את חייה בצורה בלתי נסבלת זו,

      מי יודע לכמה זמן.

        

      לא לבשתי ורוד בהלווית אימי -

      צבע שהיא ואני לא מתחברים אליו כל כך:)

      אבל גם לא בכיתי.

      (היחידה שבכתה בלוויה הזו היתה

      אותה מטפלת שבאמת היתה קשורה אליה,

      אבל גם איבדה את זכותה להשאר בארץ...)

      זה היה שחרור. לה וגם לי.

      הנשמה החופשיה, האמיצה והעליזה

      סוף סוף יצאה מכלאה הגשמי.

      והיום אני מנסה לזכור אותה רק עד גיל 93

      עם הבזקים קטנים אח"כ..

       

      תודה על השיתןף.

      חיבוק אמיץ.

       

       

       

       ליזי יקרה, תגובתך וסיפורך מרגשים אותי. אגיע גם אליך לקריאת הפוסט. תודה מקרב לב!!!

        2/5/11 09:49:
      תנחומי, שלא תדעי עוד צער.
        2/5/11 09:39:
      עם כל העצב וההשתתפות איתך בצערך.יחד עם זאת. אשרייך זכית שתקראי לה אימא. על דל שפתייך להעלות מילת קסם ברוכה. "אמא"זו הרוח שתשרה תרחף בחלל ביתיך. כל עוד תזכרי ,היא קיימת בנשמתך ובכל ישותך.וזו המשמעות של נצחיות הקיום .כל טוב לך ולמשפחה.
        2/5/11 09:27:

      משתתף בצערך נינוצ'קה. מחבק אותך.

        2/5/11 09:18:
      תהיה נשמת אימך צרורה בצרור החיים . שלא תדעי עוד צער .... אלו הם החיים .... משול האדם : "כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. כצל עובר. וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח. וכחלום יעוף ". (מתפילת ראש השנה)
        2/5/11 09:13:
      תודה על הלינק לסיפור על אביך. הגבתי גם שם.
        2/5/11 09:03:

      צטט: Lisi-strata 2011-03-12 21:10:06

      יכולה להזדהות עם מילותיך.
      יפה מאד כתבת ומנהמת הלב.

      נקווה שבעתיד נוכל לחסוך לעצמנו ולאהובינו את הסבל הזה
      ראיתי את אימי בהדרדרות דמנטית
      מגיל 93 עד 97 ובאמת לא הגיע לה.
      למי בכלל מגיע?
      היתה אשה מקסימה ודעתנית עד גיל 93
      אפשר היה לסיים שם בכבוד...
      כאמא - אין מילים.  נתנה לי את חיי פעמיים.

      כתבתי על זה פעם כאן:
      http://cafe.themarker.com/image/1944722/

       

      והיום בהמשך -

      למזלי ולמזלה של אימי

      ריחמו עליה משמים

      והיא נפטרה בביתה, בזרועות המטפלת המסורה,

      דקה לפני שרצו לחבר אותה להזנה מלאכותית בבית חולים

      ולהאריך את חייה בצורה בלתי נסבלת זו,

      מי יודע לכמה זמן.

        

      לא לבשתי ורוד בהלווית אימי -

      צבע שהיא ואני לא מתחברים אליו כל כך:)

      אבל גם לא בכיתי.

      (היחידה שבכתה בלוויה הזו היתה

      אותה מטפלת שבאמת היתה קשורה אליה,

      אבל גם איבדה את זכותה להשאר בארץ...)

      זה היה שחרור. לה וגם לי.

      הנשמה החופשיה, האמיצה והעליזה

      סוף סוף יצאה מכלאה הגשמי.

      והיום אני מנסה לזכור אותה רק עד גיל 93

      עם הבזקים קטנים אח"כ..

       

      תודה על השיתןף.

      חיבוק אמיץ.

       

       

       

        2/5/11 08:55:
      יהי זכרה ברוך. הזמן לא מרפא, רק מעצים את האובדן.
        2/5/11 08:54:

      לכלילדמגיע

       

      כמה סימלי - ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה

      כמה הסמליות שהיתה לנו שנה שעברה

      ומשתפת אותך כאן

      שבנו מנברסקה,ללא השתלה

      אביו של שמואל כל כך חיכה לנו

      אבל אושפז שבועיים בטרם חזרתנו

      ואיבד את ההכרה

      הוא ניצול שואה יחידי מכל ביתו

      ראה כיצד ירו בהוריו ובכל אחיו

      והוא נער בן 13 וברח -

       

      הגענו לבקר אותו בבית החולים,

      והוא מחוסר הכרה, וחשבנו

      אולי אולי....כי הוא הרי חיכה לנו כל כך שנשוב

      זוכרת שעוד התקשרתי אליו מנברסקה,

      ואמרתי לו שאנחנו בדרך חזרה

      כי ידענו שצריכים לחזור

      וביום השואה - הוא נפטר

      והיום, שנה בדיוק, נעלה לבית העלמין

      לאזכרה - יום השואה - שנה ראשונה בלעדיו

      כתבתי עליו פוסט

      http://cafe.themarker.com/post/1545988/

      מחבקת אותך בחום

      יהי זכרה ברוך

        2/5/11 08:46:

      יהי זיכרה מבורך!!
      ושלא תדעי צער ודאבה
      פנינה לה היקרה שבאנשים פה.
      אוהבת אותך מאוד.

        2/5/11 08:38:

      צטט: צילום בזמן אמת 2011-05-01 14:05:36

      ריגשת אותי עד דמעות במילותיך
      פנינה יקירה שלא תדעי עוד צער בחייך
      מחבק אותך חזק

      עוזי, תודה מקרב לב על תמיכתך וחיבוקך. במהלך הימים האחרונים שאבתי השראה מצילומיך לברכת הדרך שברכתי את אימי עם עזיבתה הצפוייה.

       http://cafe.themarker.com/image/2074699/#comment_13571254

       http://cafe.themarker.com/image/1757570/

        2/5/11 08:14:

      צטט: יוסי ג'י 2011-05-01 23:16:29

      אני המום , רק אתמול דיברנו על אימותינו. הייתי היום אצל אימי וחגגנו לה 90. משתתף בצערך. חבל על דאבדין ולא משתכחין. הקטע שכתבת מאד מרגש. בעיקר למי שעובר תהליכים דומים , ומי מאיתנו לא.

       

      -

      יוסי חברי היקר, תודה!!!

        2/5/11 08:00:

      צטט: הקו א-ל התקווה 2011-05-01 07:44:41

      עוצר ומצדיע... *

       

      -

      עופר, תודה מקרב לב!

      אני מפנה את החברים היקרים מכאן, אל הפוסט המרגש שלך על שואה וגבורה ומקור שמך.

      http://cafe.themarker.com/post/2151979/

        1/5/11 23:16:
      אני המום , רק אתמול דיברנו על אימותינו. הייתי היום אצל אימי וחגגנו לה 90. משתתף בצערך. חבל על דאבדין ולא משתכחין. הקטע שכתבת מאד מרגש. בעיקר למי שעובר תהליכים דומים , ומי מאיתנו לא.

      ריגשת אותי עד דמעות במילותיך
      פנינה יקירה שלא תדעי עוד צער בחייך
      מחבק אותך חזק

        1/5/11 07:44:
      עוצר ומצדיע... *
        29/4/11 18:16:

      הבאתי את דברי למען ההתלבטות המשותפת וסימני השאלה שכולנו חווים בסוגיה זו. הרגש הוא כל כך פרטי, עד שממש מסובך לי לנתח אותו בפרהסיה. תודה לשותפותכם המנחמת.

       

        29/4/11 17:25:
      ברקי ואביה, אתם ממיסים אותי.
        29/4/11 17:03:
      צובט בלב, צובט ומת'כווץ הלב לקרוא פוסט זה, ''
      חברה יקרה לי אם זאת נוכח העיון בין השורות והבנה
      מנחם לדעת שאת כותבת כך בפשטות הכי הגיונית כשלך 
      לקראת הפרידה ואולי השעות האחרונות...

      חברתי המיוחדת - דרכו של עולם... דור הולך ודור בא.

      פרשנות קצת משלי...
      לפעמים בתוך הכאב והצער יש הקלה מנחמת שיקיר כ-אימא/אבא בשיבה טובה
      ובעת מצוקה כגון מחלה ארורה... ישנה גם נחמה שנגאלים מהייסורים,
      ולנו הילדים ותמיד נהיה הילדים של ההורים לא משנה הגיל -
      אבל הבגרות שלנו שיש בה הבנה מעמיקה יותר למצב העכשווי.

      ואת גשי בביקור הבא לאימך בשעות אלו של פרידה ...נשקיה
      יודעת... שנשיקה זו אינה הינה מכל הלב מכאב ואהבה מהולים
       זה בזה והרבה הרבה יותר מזה.
      וידעת... שזה לא רק החיבוק... החיבוק האוהב והרגיל
      לא הנשיקה... של עוד סתם פגישה
      זו אולי תהיה הנשיקה האחרונה,
      שסיפורה- והכריזה - זו הפרידה...
      ובכול זאת עם כול הכאב והצער שבת שלום חברה ולשפחתך
      אנו חבריך וידידיך מפה מחבקים וחזקים אותך בשעה זו .

      שישי היום וששי קשת "

       

      ''

       אשת חיל
      אשת חיל " מי חסר בפוסט ודאי ובודאי תחסר ''
      לשמיעה יש להקליד על הכיתוב הכחול המודגש.
       
        29/4/11 16:57:
      פנינה - ללא מילים
        28/4/11 07:37:

      מרגישה אותך מאוד, פנינה...

      תבונתך מסייעת להשלים עם הבלתי נמנע והידיעה שנעשה מה שניתן לעשות כדי להקל עליה ככל האפשר את המעבר, תורמת לשתיכן.

      עברתי השלמה כזו כשליוויתי את אישי בהוספיס, לפני 15 שנים בדיוק והוא אז בן 64 בלבד...

       מרגישה אותך ואיתך, יקרה

        28/4/11 07:13:

      תודה חברתי היקרה, אני נפרדת סופית מאמא שלי, סוף דרכה, היא בבי"ח על מורפיום. אבל קל יותר כי העינוי של האכלה כפוייה במשך שנים , מאחוריה. אני שלמה מאד עם הפרידה. מלווה את אימי לשלום, במילות אהבה, תמיכה וברכת הדרך.

        14/3/11 23:14:

      צטט: לכלילדמגיע 2011-03-14 21:42:27

      -

      תודה, חברתי,  מעומק הלב, על תגובתך המבינה ועל החיזוקים.

      אשר לאהבה שאין בה נוחם ואין בה ישועה, מלוא תמונת המציאות של אימי, בראש וראשונה, היא כזו.

      לה אין כל נוחם ולה אין ישועה. שעון הזמן מתקתק על ריק, לצערי העמוק והרב.

      לו רק היתה יכולה ליהנות מזיק זערורי של תקוה או נחמה...

      שוב תודה.

      קראתי שוב ומן ההתרשמות מתאורייך, נראה שהמציאות אינה נותנת מקום לתקווה, לא יועיל להתכחש לתמונת המצב. כאן בדיוק נכנסת האהבה בהא הידיעה להיות בחסד עם הדועך אל סופו. 

      ללוות אדם בשלב כזה, זו אומנות שמעטים נתברכו בה אינטואיטיבית ואחרים לומדים אותה. חשוב עד מאוד לאפשר פרידה מפויסת. כל עוד החולה נמצא בהכרה, ניתן להבטיח לו נאמנה כי יש המשך למה שנטע בחייו וכי דמותו וערכיו מוטמעים ביקיריו שמרגישים מבורכים בו.

      בכל מקרה, גם במצב מעורפל, ובתהליך גסיסה, חוש השמע קיים עד הסוף ומילים פשוטות, משחררות, כנות ומלאות נשמה, משפיעות על פרידתו של הנוטה למות, מתוך רוגע ופיוס. ["ספר החיים והמתים הטיבטי" עוסק בסוגיה חשובה זו].

      סלחי לי אם הקדמתי מעט את המאוחר... מניסיוני אוכל לומר שככל שהסובבים שלווים ושלמים יותר עם הבלתי נמנע, כך תהיה הפרידה מכבדת ומלאת אהבה יותר

      [אני לרשותך גם הלאה]

        14/3/11 21:42:

      צטט: דיוטימה 2011-03-13 10:06:04

      נינוצ'קה יקרה,

       

      אינני זוכרת איך השיר היה כתוב לפני כן, קוראת אותו כאן בפני עצמו.

      אודה כי איני רואה עצמי מבינה גדולה בשירה ומבחינה זו ידיי ריקות... עם זאת, כל מה שאת כותבת עליה כאדם וכאם עובר היטב לקורא, נוגע ומרגש ומתעל אותו אל תוככי ליבו, אל יחסיו שלו עם אימו הורתו...

      אומרים אהבה יש בעולם,

      אך מה ערך לה,

      אם בעת צרה,

      לא ממנה ניוושע,

      לא בה ננוחם?

      הסיום מעט מופקע מן השיר, מעביר את הקורא מן ההתמקדות באם שעל ערש דווי, אל הבת המוחה נגד סדרי עולם. על כך, ברשותך, כמה שאלות:

      מה הקשר בין מציאותה של האהבה למציאות קשה, כזו או אחרת? אם האהבה קיימת, הכי איננה שם גם בעתות מצוקה וכאב? האם תהליכים קיומיים בלתי נמנעים, כמו זיקנה וחולי, מעיבים על האהבה? האין קבלת העובדות, המציאות, מהווים מרכיב במכלול האהבה שאנו חווים כלפי הצעירים והבריאים - הכושר להכיל אותם על כל כל השונות והתמורות הפוקדות אותם? מה ההבדל?

      לכאן שייכת גם האהבה לעצמנו והיכולת שלנו להכיל אותנו על כל מוזרויותינו.

      מה באמת חסר לך שם כשאת מולה? מה אינו שלם עבורך...? 

      בהתבוננות שלווה בכל השאלות האלה, התבוננות חפה מביקורת ושיפוטיות כלפי עצמך, אפשר שתגלי שכבר אינך זקוקה לנחמה. ההבנה היא הנחמה

       

      -

      תודה, חברתי,  מעומק הלב, על תגובתך המבינה ועל החיזוקים.

      אשר לאהבה שאין בה נוחם ואין בה ישועה, מלוא תמונת המציאות של אימי, בראש וראשונה, היא כזו.

      לה אין כל נוחם ולה אין ישועה. שעון הזמן מתקתק על ריק, לצערי העמוק והרב.

      לו רק היתה יכולה ליהנות מזיק זערורי של תקוה או נחמה...

      שוב תודה.

        13/3/11 10:06:

      נינוצ'קה יקרה,

       

      אינני זוכרת איך השיר היה כתוב לפני כן, קוראת אותו כאן בפני עצמו.

      אודה כי איני רואה עצמי מבינה גדולה בשירה ומבחינה זו ידיי ריקות... עם זאת, כל מה שאת כותבת עליה כאדם וכאם עובר היטב לקורא, נוגע ומרגש ומתעל אותו אל תוככי ליבו, אל יחסיו שלו עם אימו הורתו...

      אומרים אהבה יש בעולם,

      אך מה ערך לה,

      אם בעת צרה,

      לא ממנה ניוושע,

      לא בה ננוחם?

      הסיום מעט מופקע מן השיר, מעביר את הקורא מן ההתמקדות באם שעל ערש דווי, אל הבת המוחה נגד סדרי עולם. על כך, ברשותך, כמה שאלות:

      מה הקשר בין מציאותה של האהבה למציאות קשה, כזו או אחרת? אם האהבה קיימת, הכי איננה שם גם בעתות מצוקה וכאב? האם תהליכים קיומיים בלתי נמנעים, כמו זיקנה וחולי, מעיבים על האהבה? האין קבלת העובדות, המציאות, מהווים מרכיב במכלול האהבה שאנו חווים כלפי הצעירים והבריאים - הכושר להכיל אותם על כל כל השונות והתמורות הפוקדות אותם? מה ההבדל?

      לכאן שייכת גם האהבה לעצמנו והיכולת שלנו להכיל אותנו על כל מוזרויותינו.

      מה באמת חסר לך שם כשאת מולה? מה אינו שלם עבורך...? 

      בהתבוננות שלווה בכל השאלות האלה, התבוננות חפה מביקורת ושיפוטיות כלפי עצמך, אפשר שתגלי שכבר אינך זקוקה לנחמה. ההבנה היא הנחמה

        12/3/11 21:32:
      לכלילדמגיע יקרה - - - - כשאת כותבת שיר שיוצא כל כך מהלב - והצלחת להעביר את הקורא את שאת חשה - בעצם עשית את הכל - נוגעת הכתיבה ויפה כל כך - אהבתי את המשפט הזה מאד - - - - - - - - - - - - - - - שבויה בנפתולי גוף ללא רוח, תודה ולימים טובים ויפים - שבוע מבורך - אשוב שוב
        12/3/11 21:10:

      יכולה להזדהות עם מילותיך
      יפה כתבת ומנהמת הלב.

      נקווה שבעתיד נוכל לחסוך לעצמנו ולאהובינו את הסבל הזה
      ראיתי את אימי בהדרדרות דמנטית
      מגיל 93 עד 97 ובאמת לא הגיע לה.
      למי בכלל מגיע?
      היתה אשה מקסימה ודעתנית עד גיל 93
      אפשר היה לסיים שם בכבוד...
      כאמא - אין מילים.  נתנה לי את חיי פעמיים.

      כתבתי על זה פעם כאן:
      http://cafe.themarker.com/image/1944722/

        12/3/11 20:58:
      מילים שיוצאות מהלב סופן שנכנסות ללב וכל השאר לא כל כך משנה. לצערי היום גם אני יודעת קצת על חוסר האונים שאותו את מתארת. מחבקת אותך בכל ליבי. שבוע מבורך
        12/3/11 16:09:
      דמעתי כשקראתי. חוסר האונים משתק. מחבקת אותך.
        12/3/11 15:46:
      אלו המילים שלך שמבטאות את הכאב האהבה וחוסר האונים שלך....מילים נוגעות מילים שמשדרות החוצה את מה שאת עוברת פנימה.כתוב נוגע ללב (אני לא מבינה בשירה,אבל מבינה ברגשות :) )..
        12/3/11 15:05:
      זוכרת שקראתי אז אבל לא יכולה לזכור ממש עד כדי כך שאומר לך משהו על השינויים שעשית בשיר. הוא כל כך אישי לטעמי שזה ממש לא משנה... העברת מה שחשת אליה מה שחשה וזה מספק אותי. (:
        12/3/11 14:14:

      צטט: דניאלה סגל 2011-03-12 13:39:53

      לא מבינה בשירה אך מילותייך נגע בליבי, וזה מה שחשוב לי. תודה לך יקירה, הלוואי ותמצאי נחמה

       

      -

      דניאלה, תודה רבה.

        12/3/11 14:13:

      צטט: forte nina 2011-03-12 13:18:02

      כתבת מדהים.

      הנה ממני

      שיר שתמיד חשבתי עליו לו רק הורי היו מזדקנים.

      מה שלא הספיקו. תקשיבי לקולו של הילד. מדהים.

       

      תודה תודה תודה!

        12/3/11 13:39:
      לא מבינה בשירה אך מילותייך נגע בליבי, וזה מה שחשוב לי. תודה לך יקירה, הלוואי ותמצאי נחמה
        12/3/11 13:18:

      כתבת מדהים.

      הנה ממני

      שיר שתמיד חשבתי עליו לו רק הורי היו מזדקנים.

      מה שלא הספיקו. תקשיבי לקולו של הילד. מדהים.

        19/2/11 12:48:

      צטט: כתף חמה 2011-02-12 23:39:51

      באתי לבקר שוב. מה שלום אמא ומה שלום הבת?

       

      -

      כמה יפה, חברה יקרה, ששבת להתעניין, בינתיים אין כל שינוי. תודה!

      (הבת זו אני, חזקה כסלע, אך פגיעה מבפנים).

       

      -

      מצאתי ציור הולם לציפור הנפש.

      ''

        12/2/11 23:39:
      באתי לבקר שוב. מה שלום אמא ומה שלום הבת?
        25/1/11 10:33:

      צטט: אישה1 2011-01-25 09:12:02

      מעגל החיים אכזרי הוא בקצה:

      ההורים מזדקנים, ניוון הגוף והמחלות מרימים את ראשם המכוער, ויחד איתם מגיע העצב, הכאב (פיזי ונפשי), חוסר האונים הנורא, הייאוש- לשני הצדדים.

      במצבים שכאלו קשה למצוא את המילים.

      ובכל זאת, אני חושבת שאילולא האהבה, המצב יכול היה להיות גרוע יותר, לשתיכן.

      גם אני מצרפת את החיבוק שלי למעגל החברים כאן.

       

      -

      תודה, אישה מקסימה שאת:-)

        25/1/11 09:12:

      מעגל החיים אכזרי הוא בקצה:

      ההורים מזדקנים, ניוון הגוף והמחלות מרימים את ראשם המכוער, ויחד איתם מגיע העצב, הכאב (פיזי ונפשי), חוסר האונים הנורא, הייאוש- לשני הצדדים.

      במצבים שכאלו קשה למצוא את המילים.

      ובכל זאת, אני חושבת שאילולא האהבה, המצב יכול היה להיות גרוע יותר, לשתיכן.

      גם אני מצרפת את החיבוק שלי למעגל החברים כאן.

        25/1/11 08:34:

      צטט: כתף חמה 2011-01-24 22:41:15

      ..לבסוף,במלאות זמנו על האדמה הזאת,מגיע היום שהוא חש את המוות טופח לו על כתפו השמאלית.
      רוחו המוכנה תמיד מתעופפת למקום הנבחר שלו,ושם ירקוד הלוחם לפני מותו.
      לכל לוחם יש צורה מסוימת,יציבה מסוימת של עוצמה,
      שאותה הוא מפתח במרוצת חייו.
      זהו מעין ריקוד,תנועה שהוא מבצע בהימצאו תחת השפעת עוצמתו האישית.
      אם עוצמתו של הלוחם הנוטה למות היא קטנה, יהיה ריקודו קצר: אם עוצמתו גדולה ומפוארת,יהיה ריקודו נהדר.
      אך תהיה עוצמתו קטנה או גדולה,
      המוות מוכרח לעצור כדי לחזות בעמידתו האחרונה עלי אדמות. יד המוות קצרה מלהשיג את הלוחם,
      המספר בפעם האחרונה על עמל חייו,עד אשר יסיים את ריקודו...
      כך איפה תרקוד לקראת מותך פה,על ראש גבעה זה,
      בסופו של יום.
      ובריקודך תספר על מאבקך,על הקרבות שבהם ניצחת ועל אלה שבהם הובסת. תספר על שמחותיך ומבוכותיך ... והמוות שלך ישב פה ויתבונן בך.
      השמש הגוועת תגיה עליך את אורה מבלי לצרוב אותך,
      הרוח תהיה רכה ונעימה וראש הגבעה שלך ירעד.
      כאשר תגיע לסוף ריקודך תסתכל בשמש,
      מפני ששוב לא תראה אותה לא בהקיץ ולא בחלימה.
      ואז יציבע המוות שלך כלפי דרום,
      כלפי מרחבי האינסוף.
      (עמידתו האחרונה של לוחם/המסע לאיכטלאן/ק. קסטנדה.)

       

      -

      יקירתי, איזה קטע עצום הבאת לי. תודה!

      אכן לוחמת היתה ועודנה אימי היקרה!

        25/1/11 08:33:

      בועז עדנה אורית רמי משה הבאתי את דברי למען ההתלבטות המשותפת וסימני השאלה שכולנו חווים בסוגיה זו. הרגש הוא כל כך פרטי, עד שממש מסובך לי לנתח אותו בפרהסיה. תודה לשותפותכם המנחמת.

        24/1/11 22:41:
      ..לבסוף,במלאות זמנו על האדמה הזאת,מגיע היום שהוא חש את המוות טופח לו על כתפו השמאלית.
      רוחו המוכנה תמיד מתעופפת למקום הנבחר שלו,ושם ירקוד הלוחם לפני מותו.
      לכל לוחם יש צורה מסוימת,יציבה מסוימת של עוצמה,
      שאותה הוא מפתח במרוצת חייו.
      זהו מעין ריקוד,תנועה שהוא מבצע בהימצאו תחת השפעת עוצמתו האישית.
      אם עוצמתו של הלוחם הנוטה למות היא קטנה, יהיה ריקודו קצר: אם עוצמתו גדולה ומפוארת,יהיה ריקודו נהדר.
      אך תהיה עוצמתו קטנה או גדולה,
      המוות מוכרח לעצור כדי לחזות בעמידתו האחרונה עלי אדמות. יד המוות קצרה מלהשיג את הלוחם,
      המספר בפעם האחרונה על עמל חייו,עד אשר יסיים את ריקודו...
      כך איפה תרקוד לקראת מותך פה,על ראש גבעה זה,
      בסופו של יום.
      ובריקודך תספר על מאבקך,על הקרבות שבהם ניצחת ועל אלה שבהם הובסת. תספר על שמחותיך ומבוכותיך ... והמוות שלך ישב פה ויתבונן בך.
      השמש הגוועת תגיה עליך את אורה מבלי לצרוב אותך,
      הרוח תהיה רכה ונעימה וראש הגבעה שלך ירעד.
      כאשר תגיע לסוף ריקודך תסתכל בשמש,
      מפני ששוב לא תראה אותה לא בהקיץ ולא בחלימה.
      ואז יציבע המוות שלך כלפי דרום,
      כלפי מרחבי האינסוף.
      (עמידתו האחרונה של לוחם/המסע לאיכטלאן/ק. קסטנדה.)
        23/1/11 23:46:
      הרבה תמיכה ואהבה

      משה
        23/1/11 15:33:

      צטט: לכלילדמגיע 2011-01-22 14:38:05

      צטט: רמי... 2011-01-22 13:46:18

      דרך כל בשר..

       

      -

      והרוח? מה איתה?

      גם אני שואל..

        23/1/11 14:07:
      שבויה בנפתולי גוף ללא רוח

      משפט שכתבת ומבטא כל כך את עוצמת הכאב.
      עברתי את כאב הניתוק כשרק הגוף נמצא עם חמותי שהייתה קרובה אלי כמו אם .
      חשתי גם את עוצמת התיסכול ,היאוש והכאב.
      כל כך יפה כתבת
      עמדו לי דמעות בעיניים
      שתהיי חזקה}{
        23/1/11 10:09:
      אין לי מילים...

      מחבקת.
        23/1/11 08:52:
      חיבוק
        23/1/11 07:46:

      ורד ואלומה חברותי היקרות - תודה.

        23/1/11 07:43:

      צטט: heart2heart 2011-01-22 18:31:22

      יקרה,
      מצער מאוד שככה זה בסוף
      מחבקת אותך בכל כוחי ומבקשת בכל ליבי שיהיו לך הכוחות לשאת את זה.

       

      -

      תודה יקירתי.

        23/1/11 07:41:

      צטט: א ח א ב 2011-01-22 18:11:01

      צטט: רויטל ברזילי 2011-01-22 11:37:04

      יקרה
      עצוב לקרוא
      וחוסר האונים מול - קשה לשאת.
      מקווה שהיא לא סובלת, אלא נחה שם, ומחכה...
      ואת - בת יקרה
      שתהיה שבת שלום

       

       תודה לך אחאב, לביקורך ולעידוד.

        23/1/11 07:39:

      צטט: רינה /רביבטל 2011-01-22 16:00:46

      מחבקת אותך אל ליבי, אין יותר מילים.
      זה צער עמוק.
      והחיים יעשו את שלהם
      ואת - תמצאי את הכוחות לשוב וליצור...
      רינה

       

      -

      בדיוק כך. להמשיך ליצור. תודה לך רינה יקרה.

        23/1/11 07:37:

      צטט: בילבית-גינגית 2011-01-22 15:50:59

      מחבקת!

       

      -

      תודה לחיבוק שמחמם את הלב.

        22/1/11 23:18:

      פנינה אהובה! פשוט בוכה יחד אתך על התסכול!!!

      מאחלת לך שתהיי חזקה!

      *

      אלומה

        22/1/11 20:44:
      כואב מאד.
      מבינה את התחושה.
      זה מה שחוויתי עם סבתי האהובה.
      שולחת לך חיבוק.
        22/1/11 18:31:
      יקרה,
      מצער מאוד שככה זה בסוף
      מחבקת אותך בכל כוחי ומבקשת בכל ליבי שיהיו לך הכוחות לשאת את זה.
        22/1/11 18:11:

      צטט: רויטל ברזילי 2011-01-22 11:37:04

      יקרה
      עצוב לקרוא
      וחוסר האונים מול - קשה לשאת.
      מקווה שהיא לא סובלת, אלא נחה שם, ומחכה...
      ואת - בת יקרה
      שתהיה שבת שלום

       

        22/1/11 16:00:
      מחבקת אותך אל ליבי, אין יותר מילים.
      זה צער עמוק.
      והחיים יעשו את שלהם
      ואת - תמצאי את הכוחות לשוב וליצור...
      רינה
        22/1/11 15:50:
      מחבקת!
        22/1/11 14:38:

      צטט: רמי... 2011-01-22 13:46:18

      דרך כל בשר..

       

      -

      והרוח? מה איתה?

        22/1/11 13:46:
      דרך כל בשר..
        22/1/11 13:28:

      צטט: דניאל ש 2011-01-22 12:17:22

      אני איתך.
      אין לי מילים.
      אין מילים של נחמה.
      *************
      מבקש לאחל לך כוחות נפש.

       

      -

      תודה דניאל.

        22/1/11 12:17:
      אני איתך.
      אין לי מילים.
      אין מילים של נחמה.
      *************
      מבקש לאחל לך כוחות נפש.
        22/1/11 11:53:

      צטט: רויטל ברזילי 2011-01-22 11:37:04

      יקרה
      עצוב לקרוא
      וחוסר האונים מול - קשה לשאת.
      מקווה שהיא לא סובלת, אלא נחה שם, ומחכה...
      ואת - בת יקרה
      שתהיה שבת שלום

       

      -

      זהו, איתך אני צריכה להיות בקשר... אוליב עוזר גם לזה?

        22/1/11 11:39:

      צטט: חנה אקרמן 2011-01-22 11:26:39

      אזרי כוחות ושמרי על עצמך. תזדקקי להם ...כואב ועצוב מאד לראות את הורינו החזקים הולכים ומאבדים מעצמם.

      -

      תודה לביקורך ולתגובתך, חנה היקרה, את ואני נפגשנו זה לא מכבר, בבלוג אחר באותו נושא.

       

        22/1/11 11:37:
      יקרה
      עצוב לקרוא
      וחוסר האונים מול - קשה לשאת.
      מקווה שהיא לא סובלת, אלא נחה שם, ומחכה...
      ואת - בת יקרה
      שתהיה שבת שלום
        22/1/11 11:26:
      אזרי כוחות ושמרי על עצמך. תזדקקי להם ...כואב ועצוב מאד לראות את הורינו החזקים הולכים ומאבדים מעצמם.
        22/1/11 11:04:

      צטט: גבריאלה1 2011-01-22 09:12:36

      ליבי איתך. זה התסריט שכולם רוצים להימנע ממנו. עצוב.

       

      תודה, חברתי היקרה.

        22/1/11 09:12:
      ליבי איתך. זה התסריט שכולם רוצים להימנע ממנו. עצוב.
        22/1/11 08:54:

      ברקי, תודה לתגובתך המרגשת. את התמונה מצאתי בארכיון עין-שמר, ובכלל לא בטוחה שאימי נמצאת בה. רק השערה. השיר ששלחת לי מרגש גם הוא, תודה על המחשבה היפה לצרף אותו.

      ''

        22/1/11 02:29:

      מדהימות המלים שכתבת ברגש נצ'קונת

       

      מרגש עד מאוד ומשובח

      אימא לא סתם אומרים יש רק אחת


      חבל שאת התמונה לא ניתן להגדיל לדעת מי אימא שלך


      תחושה מדואר שכן כן אולי הייתי אני עצמי פעם מוחזק



      אימא לא סתם אומרים יש רק אחת






      בידיי אימך בשחר יומי הראשון לחיי .

      ככל שהזמן חולף - המרחק גדל

      והרגשות מתכהים - ככה זה בדרך כלל

      אצל אחרים - אבל אצלי

      הצפורניים נאחזות - בכל פרור

      כל מילה שנאמרה - ממוסגרת .

      ''

        21/1/11 23:17:

      צטט: טל של שמים 2011-01-21 22:22:08

      מדהימה שלי,עם כל האופטימיות שלך והחיוכים הקבועים על פנייך את תמיד נמצאת לצד חברייך כאן בוירטואל ואני משוכנעת שגם במציאות..לא פשוט לראות אותך עצובה,פצצת אנרגיה של טוב ושימחה..אני שולחת לך מהצפון חיבוק עוטף והמוןןןןןןןןןןןן אהבה!

       

      -

      נהדרת, תודה!

      חיבוק מהצפון זה הכי, אחותי.

        21/1/11 23:16:

      צטט: .רפאלה 2011-01-21 21:58:20

      נינוצ'קה שלי,
      כל כך עצוב..
      ואני?
      לא מוצאת מילים של נחמה..
      רק לחבקך אני רוצה.
      מעדיפה לשוחח עמך טלפונית.
      *********

       -

      מצידי אפילו בטלפטיה. כבר עשינו זאת פעם. זוכרת?

        21/1/11 23:14:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2011-01-21 20:18:34

      הגבתי לך כבר קודם האינטרנט לא עובד

       

      -

      לא נורא, עד שהגעת נצנץ לי כוכבך. תודה!

        21/1/11 22:22:
      מדהימה שלי,עם כל האופטימיות שלך והחיוכים הקבועים על פנייך את תמיד נמצאת לצד חברייך כאן בוירטואל ואני משוכנעת שגם במציאות..לא פשוט לראות אותך עצובה,פצצת אנרגיה של טוב ושימחה..אני שולחת לך מהצפון חיבוק עוטף והמוןןןןןןןןןןןן אהבה!
        21/1/11 21:58:
      נינוצ'קה שלי,
      כל כך עצוב..
      ואני?
      לא מוצאת מילים של נחמה..
      רק לחבקך אני רוצה.
      מעדיפה לשוחח עמך טלפונית.
      *********
        21/1/11 20:19:
      אופפפפפפפפ נורא
        21/1/11 20:18:
      הגבתי לך כבר קודם האינטרנט לא עובד
        21/1/11 20:08:

      הורינו, שבילדותנו נדמו בעינינו צוקי סלע איתנים, כארזי הלבנון חסונים, לרוב לא כאלה הם בזיקנתם ומרבים מהם נפרדים הילדים, למעשה, בעוד גופם כאן.
      [מזה חמש עשרה שנים אני פועלת גם בקרב תשושי נפש, הגדרה מכובסת לאלצהיימר, דמנציה וכיו"ב].
      כל שנותר הוא לזכור להם את תפארתם, כאנשים הראויים שאהבונו ואהבנום כשהיו במיטבם

        21/1/11 19:17:

      תודה, חברותי היקרות. אורנה, פנינה, אמא'לה,  לחיבוקכן.

      "תפסתן אותי" ברגע של השתפכות הנפש.

      במהותי - אדם אופטימי אני, לא כזו "עצבובית...:-)

      ובעצם, מאז ומתמיד, כזו היתה גם אימי.

        21/1/11 18:56:
      קשה לנו לדמיין את הורינו החזקים בחולשתם...
      כואב...
        21/1/11 17:42:
      פנינהלה. אין לי מילים מנחמות. כי זה באמת נורא.
      ואלו מצבים שלא מכינים אותנו בחיים אליהם.
      יש בהם בהחלט להוכיח לנו את מגבלותינו
      ואת אפסות כוחותינו.
      נקווה שסבחה יתקצר ככל שאפשר.
      ומחבקת אותך עם הרבה חום
      שלא תדעי צער ממושך.
        21/1/11 17:26:
      איזה מצב בלתי נסבל הוא חוסר האונים.
      הרצון לעזור כל כך גדול ואי אפשר.
      מחבקת אותך יקירתי.

      ארכיון

      פרופיל

      לכלילדמגיע
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין