מרבה ערכים - מרבה דאגה
פוסטים פופולאריים
-
אביא לך אבנים מהירח
14/1/13 | 2800 צפיות
-
חידה
9/2/13 | 1888 צפיות
-
מה בין אופק חדש ללימוד פרטני וחשבון פשוט באמת?
20/9/11 | 4150 צפיות
-
זכויות אדם. הסיפור המלא.
6/12/09 | 1450 צפיות
-
Vanessa-Mae plays Toccata & Fugue
8/2/10 | 1439 צפיות
-
חצי יום ב- 50 ש"ח.
14/12/09 | 1029 צפיות
פוסטים אחרונים
- עדיין נחוצה תרומת ספרי ילדים, עבור גן ילדים. 14/9/13
- חם? אתם מתלוננים??? קצת פרופורציה... 20/7/13
- ביצה עגלגלה 19/5/13
- גיאומטריה. איך להציג אותה בפני תלמידים? 20/4/13
- לימוד ראשוני של נושא הזוויות 8/4/13
- מחפשת בנרות. אודה לעזרה. 24/3/13
ב-1 במאי, חג הפועלים, יום השנה ליציאתה של אמא שלי לחופשי
 - לאימי, יקרה לי את אימי, יקרת לי מאז ימי ראשית זכרוני, ימי ילדותי, עת ילדתיני, במכאוב ובבכי, בקושי ובעצב, בצנע ובמחסור, אך בנתינה אין קץ ואהבה ללא גבולות. לא אדע מרגוע. הן על ערש את מוטלת, לא דמעה לך - לא חיוך, לא דיבור - לא קיטור, לא ביטוי עולץ, לא צחוק, לא דמע. איכה התאדו כשרונותייך, צחוקייך, חיבוקייך, ליטופייך? רק זאת אדע, כי לא כך ייחלת, לזאת לא פיללת. שבויה בנפתולי גוף ללא רוח, ואני מנגד, חסרת ישע, חסרת מנוח. אומרים אהבה יש בעולם, אך מה ערך לה, אם בעת צרה, לא ממנה ניוושע, לא בה ננוחם? -
בערב יום השואה, 1 במאי 2011 , נפרדתי מאמי. אמא שלי נמלטה בגיל 9 עם משפחתה מגרמניה, גדלה בפריז, גם משם נמלטה עם בוא הנאצים, תוך שהיא ממלטת איתה לשווייץ עוד צעירים, באומץ לב נדיר. משפחתה התאחדה בארץ. היא קלטה כאן עולים חדשים ועבדה כמיילדת. התחתנה עם אבי ז"ל, שנמלט ברוב תושייה מאירופה הנאצית. כל משפחתו נרצחה שם. אני נקראת על שם הקטנה באחיותיו. תודה לכל מי שעוצר כאן לרגע ולו למען הזיכרון. פוסט על אבא שלי: בין חירות לעצמאות. |
תגובות אחרונות
-
* אילת השחר *
בתגובה על שניים
-
לכלילדמגיע
בתגובה על אקטואלי? ברור.
-
* אילת השחר *
בתגובה על למי קראת אפס?
-
לכלילדמגיע
בתגובה על עדיין נחוצה תרומת ספרי ילדים, עבור גן ילדים.
-
לכלילדמגיע
בתגובה על בין חירות לעצמאות... משהו על אבא שלי
-
לכלילדמגיע
בתגובה על גיאומטריה. איך להציג אותה בפני תלמידים?
תגובות (155)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
.
כתיבה בעלת תוכן מרגש ומפעים.
.
לכל מצב יש את התוקף שלו.
.
הכל בעל משמעות.
.
יהי זכרה ברוך.
סיפורם של אמך, כמו גם של אביך (ובדומה - גם של הורי ) הם המעוררים אצלי התרגשות והזדהות
כמו הרבה תהליכים בחיים, גם פרידה היא
תהליך לא פשוט ונזקק ל..., זמן.
שהרי לא לחינם נאמר שהזמן עושה את שלו,
כלומר עובר...
ממרחק זמן אנחנו מביטים אל חיינו ומקבלים
נקודת-מבט, כמו גם תחושות, חדשות עליהם.
לפעמים אנחנו מפוייסים יותר, לפעמים..., לא.
לעיתים אנחנו שלמים יותר, לפעמים..., לא.
כך או כך - בהיפרדנו לנצח מאדם אהוב עלינו,
רבות מן התחושות הקיימות כבר, מתחדדות -
ותחושות חדשות נולדות, שרובן ככולן באות
להשלים את מה שכבר יש, בנוגע למה שכבר..., היה.
יהי זיכרה ברוך.
יום פטירתה של אמי היה גם 1 במאי חג הפועלים... כמה סמלי.
תודה שבאת וקראת. ותודה על המילים הטובות שלך.
זה מעבר לזכרון. קשה לי להסביר את עצמי במילים. זכרון נותן תחושה של משו גדול במובן הפחות אישי. העצירה והכתיבה שלך היא כל-כך אישית ואנושית שזה הרבה מעבר לזכרון לפחות בהרגשה שלי }{
"בכול שעה, נפטר אחד מניצולי השואה"
(כותרת בעיתון ידיעות אחרונות)
אפילו שההתכנסות הסטטיסטית הזאת
אולי לא כול-כך לטעמי, היא עדיין מצליחה
להוציא אל חלל האוויר את העובדה הפשוטה
שמספרם של ניצולי השואה קטן מיום ליום,
משנה לשנה...
חלקם חי בתנאים שאינם מביאים לנו כבוד, כעם.
אך העובדה המצמררת הזאת, אינה יכולה לחפות
על כך שעניין זה אינו מועלה, כבדרך של טבע, בכול
ימות השנה - אלא, רק בימים הקרובים ליום הזכרון
לקורבנות השואה.
מספרם ההולך וקטן רק מגביר, אצל חלקנו, את התחושה
שמעט מדי ומאוחר מדי, נעשה עבורם - גם בפן האישי,
כמו גם בפן הפרטי...
קראתי על התארגנות יוצאת דופן של צעירים, בארץ.
הם מתכנסים בדירות פרטיות, בקבוצות בנות 10-20
בני-אדם ומקיימים ערב זיכרון, חלקו בהקראת קטעים
וחלקו ע"י פיתוח דיון על הנושא. מעשה מבורך של ממש.
יהי זכרם של הנספים, ברוך.
יהי זכרם של הניצולים שנפטרו, ברוך.
ולו יהי זכרם של כולם חרוט על לוח לבנו, לעד.
-
יהודה, המילים שלך כל כך נוגעות ומובנות לי. בדיוק ככה. תודה!
-
רונית, תודה שעברת. תודה על הרגע.
-
תודה! את ואני חלקנו לרגע חוויות דומות:-(
קארן, את מחממת את ליבי במילותייך הטובות. תודה!!! שלשום ציינו 30 לפרידה מאמא שלי.
זכרונה לברכה.
בגן העדן מנוחתה.
נר לזכרה.
בשוטטות בין תגובותיהם של החברים הנרגשים שמתי לב למספר מילים שנרשמו שוב ושוב דוגמת "שלא תדעי עוד צער"ועם כל ההבנה כי כי כל שניתכוונו איליו הוא לנחם .הרי שאין לך כאן אלא בהפוך על הפוך. כי מה המשמעות האמיתית של הביטוי המופשט "שלא תדעי עוד צער" אם לא שלא תדעי יותר בחייך צער על אובדן שיש בו משום קללה מסוימת ,על אף שבטוחני אף אחד לא התכוון לכך ממש.איני יודע אם זו העת לתיקוני עברית .ובכל זאת ראוי שיקחו זאת לתשומת לב.
*
יהי ברוך זכרה,
של אמך היקרה,
אין מקריות בחיים,
ולא תמיד אנו בוחרים,
מתי אנו נפרדים.
אולי זמן לכתה והשעה,
אומרים דבר מה,
על האדם, על אישיותה...
שלא תדעי חברה עוד לדאבה.
אוי אישה יקרה.
הנה, גם אני עוצרת כאן לרגע...לקרוא כי תם הסבל של אימך היקרה ז"ל.
זוכרת את הפוסט קורע לב הזה, ושוב מחבקת אותך בחוזקה.
אומרים אהבה יש בעולם,
אך מה ערך לה,
אם בעת צרה,
לא ממנה ניוושע,
לא בה ננוחם?
-אהבה, פנינה, היא רגש. ורגש כמו זה שאת מתארת, תמיד יהיה שם איתך. גם אם כרגע את לא מרגישה בנחמה שבו.
צער הוא רגש קשה מנשוא- שחור משחור - ויכול לסמא לתקופתו כל רגש אחר אבל אהבה - כמו צבע לבן- בכוחה לאט אבל בטוח לרכך, להזכיר ולהבהיר.
תני לזמן לעשות את שלו.
נצ'יקונת יקרה שלנו
אבלך אבלנו ובצער רב
קבלינו את הידיעה על הליכת
אימך היקרה. לעולמה
... אם כי יש תחושת
הקלה כי נגאלה מייסוריה .
(אוי ...כמה זה מוכר לי)
וידיעתי כבר אז שכתבת לראשונה
מתוך תחושה בלב שיהיה זה ביום השואה
לא יודע להסביר אך הרגשתי זאת
זהו יום של מוות קדושים
ובכול תחושת יום השואה הזה
ופטירת אימך היקרה
הנה משהו שמקרב אותנו שוב
היום גם יום פטירתה של חמות שלי,
אימא של איישתי
ובעוד שעה קלה נצא לאזכרה.
מה אכתוב לך ביום שכזה נצ'יקונת
על כתיביך שם בראש הפוסט הזה
זהו כמעין שיר להתראות ולא שלום
אפילו שאנו כאילו נפרדים
זהו שיר ובו קשה לספר היום
על תקופה יפה ביותר.
מי ייתן ולא תדעו עוד צער
ותחמו משמים .
פנינתי היקרה,
משתתפת בצערך.כמה עצוב.
מחבקת אותך חיבוק גדול.
ציפ רונית רותי - תודה לכן חברותי היקרות!
פנינה יקרה, חברה אהובה...
כמה שאני מרגישה אותך..
לא מכבר איבדתי גם אני את אמי....
תהליך הפרידה כל כך קשה..
לראות את הסבל, העיניים המדברות
הפה שרק מנסה לנחם, כן, כן לנחם אותנו
בחמלה רבה ובאהבה......
איתך פנינה'לה בכאבך ובאבלך....
ציפי
-
מיכאל, תודה לך איש יקר. אני ממליצה לכל מי ש"חולף" פה, לקרוא על הפרוייקט הייחודי שלך, לצלם נאצים ובני משפחותיהם..
http://cafe.themarker.com/post/2148752/
-
יוסף, תודה מקרב לב על מילותיך המנחמות.
-
בדיוק איך שאמרת...!!!! תודה, חבר יקר.
-
תודה, אביה יקרה, הגעתי אל הפוסט שלך, היום, יום השואה, לחבק ולחזק.
ליזי יקרה, תגובתך וסיפורך מרגשים אותי. אגיע גם אליך לקריאת הפוסט. תודה מקרב לב!!!
משתתף בצערך נינוצ'קה. מחבק אותך.
לכלילדמגיע
כמה סימלי - ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה
כמה הסמליות שהיתה לנו שנה שעברה
ומשתפת אותך כאן
שבנו מנברסקה,ללא השתלה
אביו של שמואל כל כך חיכה לנו
אבל אושפז שבועיים בטרם חזרתנו
ואיבד את ההכרה
הוא ניצול שואה יחידי מכל ביתו
ראה כיצד ירו בהוריו ובכל אחיו
והוא נער בן 13 וברח -
הגענו לבקר אותו בבית החולים,
והוא מחוסר הכרה, וחשבנו
אולי אולי....כי הוא הרי חיכה לנו כל כך שנשוב
זוכרת שעוד התקשרתי אליו מנברסקה,
ואמרתי לו שאנחנו בדרך חזרה
כי ידענו שצריכים לחזור
וביום השואה - הוא נפטר
והיום, שנה בדיוק, נעלה לבית העלמין
לאזכרה - יום השואה - שנה ראשונה בלעדיו
כתבתי עליו פוסט
http://cafe.themarker.com/post/1545988/
מחבקת אותך בחום
יהי זכרה ברוך
יהי זיכרה מבורך!!
ושלא תדעי צער ודאבה
פנינה לה היקרה שבאנשים פה.
אוהבת אותך מאוד.
http://cafe.themarker.com/image/1757570/
-
יוסי חברי היקר, תודה!!!
-
עופר, תודה מקרב לב!
אני מפנה את החברים היקרים מכאן, אל הפוסט המרגש שלך על שואה וגבורה ומקור שמך.
http://cafe.themarker.com/post/2151979/
ריגשת אותי עד דמעות במילותיך
פנינה יקירה שלא תדעי עוד צער בחייך
מחבק אותך חזק
חברה יקרה לי אם זאת נוכח העיון בין השורות והבנה
מנחם לדעת שאת כותבת כך בפשטות הכי הגיונית כשלך
לקראת הפרידה ואולי השעות האחרונות...
חברתי המיוחדת - דרכו של עולם... דור הולך ודור בא.
פרשנות קצת משלי...
לפעמים בתוך הכאב והצער יש הקלה מנחמת שיקיר כ-אימא/אבא בשיבה טובה
ובעת מצוקה כגון מחלה ארורה... ישנה גם נחמה שנגאלים מהייסורים,
ולנו הילדים ותמיד נהיה הילדים של ההורים לא משנה הגיל -
אבל הבגרות שלנו שיש בה הבנה מעמיקה יותר למצב העכשווי.
ואת גשי בביקור הבא לאימך בשעות אלו של פרידה ...נשקיה
יודעת... שנשיקה זו אינה הינה מכל הלב מכאב ואהבה מהולים
וידעת... שזה לא רק החיבוק... החיבוק האוהב והרגיל
לא הנשיקה... של עוד סתם פגישה
זו אולי תהיה הנשיקה האחרונה,
שסיפורה- והכריזה - זו הפרידה...
ובכול זאת עם כול הכאב והצער שבת שלום חברה ולשפחתך
אנו חבריך וידידיך מפה מחבקים וחזקים אותך בשעה זו .
שישי היום וששי קשת "
אשת חיל
אשת חיל " מי חסר בפוסט ודאי ובודאי תחסר
לשמיעה יש להקליד על הכיתוב הכחול המודגש.
מרגישה אותך מאוד, פנינה...
תבונתך מסייעת להשלים עם הבלתי נמנע והידיעה שנעשה מה שניתן לעשות כדי להקל עליה ככל האפשר את המעבר, תורמת לשתיכן.
עברתי השלמה כזו כשליוויתי את אישי בהוספיס, לפני 15 שנים בדיוק והוא אז בן 64 בלבד...
מרגישה אותך ואיתך, יקרה ♣
תודה חברתי היקרה, אני נפרדת סופית מאמא שלי, סוף דרכה, היא בבי"ח על מורפיום. אבל קל יותר כי העינוי של האכלה כפוייה במשך שנים , מאחוריה. אני שלמה מאד עם הפרידה. מלווה את אימי לשלום, במילות אהבה, תמיכה וברכת הדרך.
קראתי שוב ומן ההתרשמות מתאורייך, נראה שהמציאות אינה נותנת מקום לתקווה, לא יועיל להתכחש לתמונת המצב. כאן בדיוק נכנסת האהבה בהא הידיעה להיות בחסד עם הדועך אל סופו.
ללוות אדם בשלב כזה, זו אומנות שמעטים נתברכו בה אינטואיטיבית ואחרים לומדים אותה. חשוב עד מאוד לאפשר פרידה מפויסת. כל עוד החולה נמצא בהכרה, ניתן להבטיח לו נאמנה כי יש המשך למה שנטע בחייו וכי דמותו וערכיו מוטמעים ביקיריו שמרגישים מבורכים בו.
בכל מקרה, גם במצב מעורפל, ובתהליך גסיסה, חוש השמע קיים עד הסוף ומילים פשוטות, משחררות, כנות ומלאות נשמה, משפיעות על פרידתו של הנוטה למות, מתוך רוגע ופיוס. ["ספר החיים והמתים הטיבטי" עוסק בסוגיה חשובה זו].
סלחי לי אם הקדמתי מעט את המאוחר... מניסיוני אוכל לומר שככל שהסובבים שלווים ושלמים יותר עם הבלתי נמנע, כך תהיה הפרידה מכבדת ומלאת אהבה יותר ♣
[אני לרשותך גם הלאה]
-
תודה, חברתי, מעומק הלב, על תגובתך המבינה ועל החיזוקים.
אשר לאהבה שאין בה נוחם ואין בה ישועה, מלוא תמונת המציאות של אימי, בראש וראשונה, היא כזו.
לה אין כל נוחם ולה אין ישועה. שעון הזמן מתקתק על ריק, לצערי העמוק והרב.
לו רק היתה יכולה ליהנות מזיק זערורי של תקוה או נחמה...
שוב תודה.
נינוצ'קה יקרה,
אינני זוכרת איך השיר היה כתוב לפני כן, קוראת אותו כאן בפני עצמו.
אודה כי איני רואה עצמי מבינה גדולה בשירה ומבחינה זו ידיי ריקות... עם זאת, כל מה שאת כותבת עליה כאדם וכאם עובר היטב לקורא, נוגע ומרגש ומתעל אותו אל תוככי ליבו, אל יחסיו שלו עם אימו הורתו...
אומרים אהבה יש בעולם,
אך מה ערך לה,
אם בעת צרה,
לא ממנה ניוושע,
לא בה ננוחם?
הסיום מעט מופקע מן השיר, מעביר את הקורא מן ההתמקדות באם שעל ערש דווי, אל הבת המוחה נגד סדרי עולם. על כך, ברשותך, כמה שאלות:
מה הקשר בין מציאותה של האהבה למציאות קשה, כזו או אחרת? אם האהבה קיימת, הכי איננה שם גם בעתות מצוקה וכאב? האם תהליכים קיומיים בלתי נמנעים, כמו זיקנה וחולי, מעיבים על האהבה? האין קבלת העובדות, המציאות, מהווים מרכיב במכלול האהבה שאנו חווים כלפי הצעירים והבריאים - הכושר להכיל אותם על כל כל השונות והתמורות הפוקדות אותם? מה ההבדל?
לכאן שייכת גם האהבה לעצמנו והיכולת שלנו להכיל אותנו על כל מוזרויותינו.
מה באמת חסר לך שם כשאת מולה? מה אינו שלם עבורך...?
בהתבוננות שלווה בכל השאלות האלה, התבוננות חפה מביקורת ושיפוטיות כלפי עצמך, אפשר שתגלי שכבר אינך זקוקה לנחמה. ההבנה היא הנחמה ♣
יכולה להזדהות עם מילותיך
יפה כתבת ומנהמת הלב.
נקווה שבעתיד נוכל לחסוך לעצמנו ולאהובינו את הסבל הזה
ראיתי את אימי בהדרדרות דמנטית
מגיל 93 עד 97 ובאמת לא הגיע לה.
למי בכלל מגיע?
היתה אשה מקסימה ודעתנית עד גיל 93
אפשר היה לסיים שם בכבוד...
כאמא - אין מילים. נתנה לי את חיי פעמיים.
כתבתי על זה פעם כאן:
http://cafe.themarker.com/image/1944722/
-
דניאלה, תודה רבה.
תודה תודה תודה!
כתבת מדהים.
הנה ממני
שיר שתמיד חשבתי עליו לו רק הורי היו מזדקנים.
מה שלא הספיקו. תקשיבי לקולו של הילד. מדהים.
-
מצאתי ציור הולם לציפור הנפש.
-
תודה, אישה מקסימה שאת:-)
מעגל החיים אכזרי הוא בקצה:
ההורים מזדקנים, ניוון הגוף והמחלות מרימים את ראשם המכוער, ויחד איתם מגיע העצב, הכאב (פיזי ונפשי), חוסר האונים הנורא, הייאוש- לשני הצדדים.
במצבים שכאלו קשה למצוא את המילים.
ובכל זאת, אני חושבת שאילולא האהבה, המצב יכול היה להיות גרוע יותר, לשתיכן.
גם אני מצרפת את החיבוק שלי למעגל החברים כאן.
-
יקירתי, איזה קטע עצום הבאת לי. תודה!
אכן לוחמת היתה ועודנה אימי היקרה!
בועז עדנה אורית רמי משה הבאתי את דברי למען ההתלבטות המשותפת וסימני השאלה שכולנו חווים בסוגיה זו. הרגש הוא כל כך פרטי, עד שממש מסובך לי לנתח אותו בפרהסיה. תודה לשותפותכם המנחמת.
רוחו המוכנה תמיד מתעופפת למקום הנבחר שלו,ושם ירקוד הלוחם לפני מותו.
לכל לוחם יש צורה מסוימת,יציבה מסוימת של עוצמה,
שאותה הוא מפתח במרוצת חייו.
זהו מעין ריקוד,תנועה שהוא מבצע בהימצאו תחת השפעת עוצמתו האישית.
אם עוצמתו של הלוחם הנוטה למות היא קטנה, יהיה ריקודו קצר: אם עוצמתו גדולה ומפוארת,יהיה ריקודו נהדר.
אך תהיה עוצמתו קטנה או גדולה,
המוות מוכרח לעצור כדי לחזות בעמידתו האחרונה עלי אדמות. יד המוות קצרה מלהשיג את הלוחם,
המספר בפעם האחרונה על עמל חייו,עד אשר יסיים את ריקודו...
כך איפה תרקוד לקראת מותך פה,על ראש גבעה זה,
בסופו של יום.
ובריקודך תספר על מאבקך,על הקרבות שבהם ניצחת ועל אלה שבהם הובסת. תספר על שמחותיך ומבוכותיך ... והמוות שלך ישב פה ויתבונן בך.
השמש הגוועת תגיה עליך את אורה מבלי לצרוב אותך,
הרוח תהיה רכה ונעימה וראש הגבעה שלך ירעד.
כאשר תגיע לסוף ריקודך תסתכל בשמש,
מפני ששוב לא תראה אותה לא בהקיץ ולא בחלימה.
ואז יציבע המוות שלך כלפי דרום,
כלפי מרחבי האינסוף.
(עמידתו האחרונה של לוחם/המסע לאיכטלאן/ק. קסטנדה.)
משה
גם אני שואל..
משפט שכתבת ומבטא כל כך את עוצמת הכאב.
עברתי את כאב הניתוק כשרק הגוף נמצא עם חמותי שהייתה קרובה אלי כמו אם .
חשתי גם את עוצמת התיסכול ,היאוש והכאב.
כל כך יפה כתבת
עמדו לי דמעות בעיניים
שתהיי חזקה}{
מחבקת.
ורד ואלומה חברותי היקרות - תודה.
-
תודה יקירתי.
תודה לך אחאב, לביקורך ולעידוד.
-
בדיוק כך. להמשיך ליצור. תודה לך רינה יקרה.
-
תודה לחיבוק שמחמם את הלב.
פנינה אהובה! פשוט בוכה יחד אתך על התסכול!!!
מאחלת לך שתהיי חזקה!
*
אלומה
מבינה את התחושה.
זה מה שחוויתי עם סבתי האהובה.
שולחת לך חיבוק.
מצער מאוד שככה זה בסוף
מחבקת אותך בכל כוחי ומבקשת בכל ליבי שיהיו לך הכוחות לשאת את זה.
זה צער עמוק.
והחיים יעשו את שלהם
ואת - תמצאי את הכוחות לשוב וליצור...
רינה
-
והרוח? מה איתה?
-
תודה דניאל.
אין לי מילים.
אין מילים של נחמה.
*************
מבקש לאחל לך כוחות נפש.
-
זהו, איתך אני צריכה להיות בקשר... אוליב עוזר גם לזה?
עצוב לקרוא
וחוסר האונים מול - קשה לשאת.
מקווה שהיא לא סובלת, אלא נחה שם, ומחכה...
ואת - בת יקרה
שתהיה שבת שלום
תודה, חברתי היקרה.
ברקי, תודה לתגובתך המרגשת. את התמונה מצאתי בארכיון עין-שמר, ובכלל לא בטוחה שאימי נמצאת בה. רק השערה. השיר ששלחת לי מרגש גם הוא, תודה על המחשבה היפה לצרף אותו.
מדהימות המלים שכתבת ברגש נצ'קונת
מרגש עד מאוד ומשובח
אימא לא סתם אומרים יש רק אחת
חבל שאת התמונה לא ניתן להגדיל לדעת מי אימא שלך
תחושה מדואר שכן כן אולי הייתי אני עצמי פעם מוחזק
אימא לא סתם אומרים יש רק אחת
בידיי אימך בשחר יומי הראשון לחיי .
ככל שהזמן חולף - המרחק גדל
והרגשות מתכהים - ככה זה בדרך כלל
אצל אחרים - אבל אצלי
הצפורניים נאחזות - בכל פרור
כל מילה שנאמרה - ממוסגרת .
-
נהדרת, תודה!
חיבוק מהצפון זה הכי, אחותי.
-
מצידי אפילו בטלפטיה. כבר עשינו זאת פעם. זוכרת?
-
לא נורא, עד שהגעת נצנץ לי כוכבך. תודה!
כל כך עצוב..
ואני?
לא מוצאת מילים של נחמה..
רק לחבקך אני רוצה.
מעדיפה לשוחח עמך טלפונית.
*********
הורינו, שבילדותנו נדמו בעינינו צוקי סלע איתנים, כארזי הלבנון חסונים, לרוב לא כאלה הם בזיקנתם ומרבים מהם נפרדים הילדים, למעשה, בעוד גופם כאן.
[מזה חמש עשרה שנים אני פועלת גם בקרב תשושי נפש, הגדרה מכובסת לאלצהיימר, דמנציה וכיו"ב].
כל שנותר הוא לזכור להם את תפארתם, כאנשים הראויים שאהבונו ואהבנום כשהיו במיטבם ♣
תודה, חברותי היקרות. אורנה, פנינה, אמא'לה, לחיבוקכן.
"תפסתן אותי" ברגע של השתפכות הנפש.
במהותי - אדם אופטימי אני, לא כזו "עצבובית...:-)
ובעצם, מאז ומתמיד, כזו היתה גם אימי.
כואב...
ואלו מצבים שלא מכינים אותנו בחיים אליהם.
יש בהם בהחלט להוכיח לנו את מגבלותינו
ואת אפסות כוחותינו.
נקווה שסבחה יתקצר ככל שאפשר.
ומחבקת אותך עם הרבה חום
שלא תדעי צער ממושך.
הרצון לעזור כל כך גדול ואי אפשר.
מחבקת אותך יקירתי.