-

לאימי,

יקרה לי את אימי,

יקרת לי מאז ימי ראשית זכרוני,

ימי ילדותי,

עת ילדתיני,

במכאוב ובבכי,

בקושי ובעצב,

בצנע ובמחסור,

אך בנתינה אין קץ

ואהבה ללא גבולות.

לא אדע מרגוע.

הן על ערש את מוטלת,

לא דמעה לך - לא חיוך,

לא דיבור - לא קיטור,

לא ביטוי עולץ,

לא צחוק,

לא דמע.  

איכה התאדו

כשרונותייך,

צחוקייך,

חיבוקייך,

ליטופייך?

רק זאת אדע,

כי  לא כך ייחלת,

לזאת לא פיללת.

שבויה בנפתולי גוף ללא רוח,

ואני מנגד,

חסרת ישע,

חסרת מנוח.

אומרים אהבה יש בעולם,

אך מה ערך לה,

אם בעת צרה,

לא ממנה ניוושע,

לא בה ננוחם?

-

בערב יום השואה, 1 במאי 2011 , נפרדתי מאמי.

אמא שלי נמלטה בגיל 9 עם משפחתה מגרמניה, גדלה בפריז, גם משם נמלטה עם בוא הנאצים, תוך שהיא ממלטת איתה לשווייץ עוד צעירים, באומץ לב נדיר.

משפחתה התאחדה בארץ.

היא קלטה כאן עולים חדשים ועבדה כמיילדת.

התחתנה עם אבי ז"ל,

שנמלט ברוב תושייה מאירופה הנאצית.

כל משפחתו נרצחה שם.

אני נקראת על שם הקטנה באחיותיו.

תודה לכל מי שעוצר כאן לרגע ולו למען הזיכרון.

פוסט על אבא שלי: בין חירות לעצמאות.