סרט שפרי חבר שלי עשה לי, ויותר מדי דיבר עלי

צימק אותי, וביקשתי מפרי לעשות אותו נטו. בלי האדרה.

התפתח "ויכוח" יצירתי או אינטלקטואלי אם נכון לי לעשות עטיפה

זוהרת לדברים, או להשאיר אותם "נטו". נקיים.

1 ל 1 בדיוק כמו שדיברתי בסרט. מהלב החוצה. בלי עטיפה.

ככה נולד המאמר/פוסט הזה.

***************************************************************

צנוע.

שקט.

ככה יותר טוב לי.

נכון שמנדלה (נלסון) אמר להאיר

ושזה יאיר אחרים

אבל לי טוב בשקט.

לא רוצה לעשות רוח

לא לעשות הדים או גלים

ובטח שלא לחשוב או להתיימר להיות מישהו חכם, חשוב או יודע.

בא לי להיות תמיד

ערן הקטן מקיראון

ילד

מישהו שבכלל לא בטוח

אלא מטיל ספק

להישאר בג'ינס

עם חולצה שחורה קצרה

לחייך ולצעוק: "אני אוהב אותך"

כשאני נכנס לסופר, בית קפה או למישהו קרוב.

בלי החליפות של פעם

בלי האוטו הגדול של פעם

בלי הדאווין של פעם או האגו.

להיזהר משובו של האגו.

העטיפה ביני ובין אנשים תהיה חייץ

שאני לא רוצה בו.

מעדיף נגיעה. חיבוק. ישירות.

לא אני - אלא אתם

לא אני - אלא את

האני מגיע דרך הביחד

דרך התרומה והלהיות בשבילך

מפה מגיע האני הקטן שלי

מלהיות לאחרים.

אני ממש מאמין שזה היעוד שלי

לא להיות גדול. להיות קטן.

לא להיות מקדימה

אלא להיות מאחור

תומך, מקדם,

ככל שאהיה יותר מקדימה

אחרים שחשובים לי יהיו מאחור.

ואני חושש וניזהר מזה.

במידה כלשהיא זו ממש אמונה

לא יודע אם אמונה באלוהים, במידות או בערכים

אבל אמונה, שזה נכון. לי לפחות ...

זו מידה. ממש מידה/ערך לתרגול.

לאימון ושימור.

שבת שלום.

נ.ב

אחד החלומות שלי זה להצליח לומר פחות

אני

או שלי.

אין לי אגב אישה שהיא אישתי

והילדים "שלי" הם קודם כל של עצמם, של העולם

וגם איתי, או קצת שלי.