או יותר נכון טוג'י ורק אחר כך אני.

הכל התחיל לפני חודש.

בהפסקת צהריים בעבודה,הבחנתי בייצור סקרן ופעלתן שמטייל לו בשלווה ובשמחה בין המולת האנשים.

מדי פעם,אחד מהיותר" אנושיים",גם זרק לו איזה עלה חסה מרוח באלף האיים,ואם ממש התמזל מזלה,זכתה הקטנה לחתיכה יבשה של טוסט,מאלה שהיינו אוכלים בקיוסק של בית ספר בהפסקה הגדולה.

יש לי חברה,הילה,שמעבר לכל תכונותיה המדהימות,טיפול בחתולים הוא בשבילה משימה נעלה.

ואם אתנסח בקצת יותר ישירות-חולה,חולת חתולים,אובססיבית ואני אפילו חושדת שהיא קרובה רחוקה של הדוקטור הנודע,ד'.בקיצור,מקרה לא קל..

ומהגזרה הזו התחילו להגיע הטפטופים..

 ,הילההחלה בפעילות שכנועית נמרצת..היתה לה מטרה ברורה.

"תראי איזה מתוק החתול הקטנטן...תכף חורףו אין לו בית...".את יודעת שכבר יש לי שנייים ,ואם רק יכלתי להרשות לעצמי הייתי מאמצת את כל המשוטטים."

כנראה שההתקפה החזיתית שלה עשתה לי משהו,או ,שפשוט,מה שיותר מתאים לי,נכנעתי מבלי אפילו לנסות ולהילחם..

מה שכן,באותו היום,כשסיימתי לעבוד ויצאתי הביתה,הייתי נחושה בדעתי ומאוד ברורה-אני לא מאמצת חתולה...

 אחרי יומיים,נוכחתי במשפט שאליו אני מתכחשת נמרצות במשך 27 שנים-Never Say Never.(ובגללו אני גם תמיד נופלת לפחים שאלוהים לא מצליח לצאת מהם)

וסיפור שהיה כך היה..

אימצתי את החיה הקטנטנה .ומאז היא זוכה ליחס של מלכה.

אני חושבת שבעצמי אני לא מטפלת טוב כמו שהבובה שלי מטופלת.

וכאן  כנראה זו הנקודה להצהיר שאני פולנייה..

וטרינר,כדורים,ספריי,אוכל ,קרדיות ,פרעושים,מחלות טרופיות,איידס של חתולים-נגד מה לא חיסנתי את החתולה-העיקר שלא תהיה חולה.

אתוודה ואומר שאפילו שקלתי הצבת מצלמה..

סתם שאוכל להתעדכן במעלליה כשאני בעבודה.

אני וטוג'י,אן ליתר דיוק טוג'י ואני..מסתדרות נהדר.

היא שולטת ואני לא מסוגלת להגניב אפילו פיסה של דעה.

גם עכשיו,כשאני מקלידה,המפלצת הקטנה החליטה שהמקום האידיאלי בשביל למקם את הטוח'ס שלה הוא ממש מולי ,ואם אפשר אז למה לא לעלות על המקלדת ולהקשות עליי את הכתיבה..

אותו הדבר קורה גם כשאני יושבת לאכול,מתקלחת,או סתם נמרחת להנאתי על הספה..

אבל מה לעשות,אני מאוהבת ביצורה הקטנה.