איך בעצם אתה יודע שההופעה שראית היתה טובה?
אתמול, ביציאה מהמופע של יוסי בבליקי ורם אוריון בפסטיבל הפסנתר, עמדה לה חבורת אנשים ודנה בסוגיה: האם ההופעה היתה טובה או לא? הרי זה באמת לא נשמע כל-כך אלמנטרי לשתות פונץ' מתוך מגבעת. אחד מול אחד. חשמלית של גיבור גיטרה עם פסנתר שעף על כנפי הדמיון. קול קרוע מול קולות מגבוה. מקשיב ומנסה לקלוט. מקשיב ומנסה להבין. מקשיב ומנסה להפנים. ובסוף, כשהם מסיימים עם "שיר סיום", מודים לקהל ויורדים מהבמה, איך אתה יודע שהיתה הופעה טובה?
כבר הרבה זמן שאני כמעט ולא מצליח להתרגש בהופעות. שבע שנים של מאות הופעות (מה....? שבע?) הצליחו להפוך את החוויה הזו לכל-כך רגילה, שכיחה, שגורה ומוכרת, שמעטים הם אלו שבאמת מצליחים להזיז לי משהו בפנים, לגרום לי להתרגש בשעה וחצי שהם נותנים מול על הבמה. ואתמול הם הצליחו. זה לא קרה ב"יש לך מקום" המקסים, ב"המראה האחורית" קורע הלב או ב"ונדמה שישוב" השחוק. זה קרה כשרם אוריון התחיל לפרוט בעדינות על הגיטרה צליל מוכר ואהוב. הצליל של "אדי", השיר שסוגר את האלבום הראשון של פונץ'. אחד השירים האהובים עלי ביותר מהרפרטואר שלהם. כשבבליקי התחיל להוציא מהפה את המלמולים שפותחים את השיר הזה - זה היה השלב בו היה אפשר לסמן V גדול וברור על "להתרגש". זה היה מאותם רגעים שלפעמים עושים הופעה שלמה, שהופכים אותה לשווה באמת, כמה דקות שמתפקדות כמופע של שיא הרגש.
אז כן, ההופעה אתמול בערב היתה טובה. למעשה, הייתי שמח לראות אותה עוד איזה פעם או פעמיים. יש לי הרגשה שככל שלשניים האלה יהיה יותר זמן לעשות חזרות ("היית מת שיהיו לך שלושה חודשים", אמר אוריון על הבמה לבבליקי, שכמעט ואמר בטעות שהם עבדו על המופע הזה במשך שלושה חודשים, ולא שלושה שבועות) ושככל שיבלו יותר יחד על במה אחת - כך יגבירו את הסינכרון ביניהם, ויהפכו את החיבור הזה לטבעי יותר. אולי מספיק טבעי שגם אותה מישהי תצא מההופעה ותגיד שכן, היה טוב.
(והערב בפסטיבל הפסנתר: נעם רותם מארח את עמיר לב. דיווח? אולי).
אדי אדי רואה אורות מן המיטה מלך טוקיו הלך לישון לשעה ובחלום אנחנו נושאים אל על את המלך מוצאים חבר בשבילה אדי אדי רואה אורות מן המיטה נרדמה בהפסקת הצהרים שלה ובחלום אנחנו יורדים לים שם וכתובת מוצאים חבר בשבילה אדי אדי מותחת קו על ענן טובלת בזהוב כחול ולבן ובחלום אנחנו נוסעים לשם באוטו דלק מוצאים חבר בשבילה |