הולכת בלי יחפה
פוסטים פופולאריים
-
הצצה ראשונה
9/6/09 | 438 צפיות
-
הצצה רביעית
29/6/09 | 882 צפיות
-
מחשבות על המציאות
25/4/11 | 1011 צפיות
-
הצצה שישית
16/7/09 | 659 צפיות
-
זרימה נכונה
26/5/10 | 888 צפיות
-
בקשתך התקבלה
6/11/09 | 1078 צפיות
אני מחכה
אני מחכה. הרומן שכתבתי במשך קרוב לשלוש שנים,וחלקים ממנו פורסמו כאן, נמצא כעת בהוצאות לאור שונות, בקריאה. מהמחשב שלי הוא התפצל ללקטורים אנונימיים, מונח על שולחנם והם קוראים, או קראו. אולי הם התלהבו, או השתעממו, אין לדעת. אם הראשון שקרא מצא לנכון לפרסמו בהוצאה, כתב היד עובר לארבעה נוספים לקריאה, ורק במקרה של הסכמה גורפת של חמשתם, כתב היד יתפרסם. כששלחתי, תכננתי לשוב מיד ולכתוב משהו שחיכה לי, עם ארבעים עמודים ראשונים, לא להמתין במתח, אלא להמשיך בשלי. זה לא הולך, אני לא מוצאת את היכולת ואפילו לא סיימתי לקרא שוב את אותם ארבעים עמודים מחדש. היחסים שלי עם הכתיבה, כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, הם יחסי ריחוק וקרבה. הכתיבה היא בבחינת קודש, היא מאפשרת תחושת שמחה והתרוממות רוח וכשאני נמצאת בה, הזמן נשכח, הצרכים האחרים נעלמים ואני מתמסרת לה, זורמת כמו נהר, צוחקת ממנה, מתרגשת, נזכרת, מרפאה את עצמי. כשאני לא בה, אני מחכה לרגע שאשוב, עושה עם עצמי נסיונות, תרגילים, כדי לא להתרחק מידי. עוד יום אחד עבר בלי לכתוב אפילו שורה, ועוד שבוע והנה כבר חודש. כל שטות אפשרית אבחר לעשות במחשב, רק לא את מה שחשוב לי מכל. ובכל רגע שעובר היד מתרחקת עוד מעט מקצה החוט. אני יודעת שזה יקרה שוב ואולי הזמן הזה נועד לתשומת לב אחרת, שמנסה לגנוב את השראתי, למחשבות ורגשות אחרים, לניקיון שולחן, אולי. בנתיים אני מציירת, תשומת לב רבה לרישום בעפרון, כל כך חשוב הרישום לפני הצביעה. וגם כאן יש את רגע הקסם שמשהו רגשי ושלם קופץ מהציור החוצה ואני יודעת שזהו, אפשר להתחיל עם הצבע. זה נעים המאמץ הזה, הוא שווה ומשרה שלווה, רגע הקסם. אז בנתיים אני מחכה, והפסיביות הזו אינה מטיבה איתי, אבל יודעת שיש דברים שלוקחים את הזמן שלהם ואי אפשר למהר אותם. תהליכים שעליי לעבור, ימים שעליי לחכות. |
תגובות אחרונות
-
CHIVIBAR
בתגובה על מכתב געגועים
-
אילן (אישון )נחשון
בתגובה על לא כל יום פורים...
-
Dolce Vita
בתגובה על אז הוא עף
-
א ח א ב
בתגובה על יומולדת של ב
-
א ח א ב
בתגובה על אהובי היקר
-
א ח א ב
בתגובה על החופש והאהבה- בעיני המתבונן
תגובות (27)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך, מקווה שאיחולייך אכן יתגשמו לטובה
חללי ציפיה.................
כמה זמן היינו מרוויחים אם היינו מקבלים בסוף חיינו את כל חללי הציפיה במרוכז? נראה לי לפחות עוד שנה שנתיים (:
זה מזכיר לי פתאום את סבא שלי' שאמר תמיד שזמן של ארוחות משותפות לא נספר לנו בחיים, ואיכשהוא,
בתור ילדה השתכנעתי!
וזה יופי שיש לך את הציור, למלא את חללי הציפייה. אין ואקום אמנותי אצלך.
תודה על האיחולים Dave Love...היום אולי באמת אעזר בכפפות, הבוקר נראה לי קריר למדי (: לשמחתי אני לא כוססת ציפורניים, אבל כן, למלא מצברים זה חשוב...
מאחל לך בהצלחה עם כתב היד. אכן תקופת ההמתנה אינה קלה. מקווה שאת מסתובבת עם כפפות על מנת לא לכסוס ציפורניים. זה לא חדש שסופרים עוברים תקופת יובש מסויימת בגמר הכתיבה. יש למלא מצברים, שזה חלק מאוד חשוב בתהליך היצירה. ושוב, בהצלחה.
מדוזה אה?... ((:
זה בדיוק העניין שהכתיבה מאפשרת בעיני לראות את המציאות בלב רחב, ואז גם המציאות הופכת לכזו...
אולי זה בגלל שאני חולמת חלומות מטבעי, המקום הזה חסר לי..
ונכון, יש לפעמים סיבות המצדיקות הפסקה, כמו שכתבתי בפוסט...אולי תשומת הלב צריכה להיות במקום אחר, ב מ צ י א ו ת.
תמיד קיימת האופציה
אלא שלא תמיד יש חוויות מרחיבות לב,
או שהמילים הופכות מאולצות ולא זורמות מעצמן....
יש סיבות רבות ועוד יותר עקרוניות המצדיקות הפסקה,
חח אני קורא למוזה מדוזה.
כן, זה חלק מהתהליך הטבעי, אני יודעת..ואני אפילו לא מאוד מתוחה, רק שהייתי רוצה להיות שוב בתוך המקום הטוב הזה (:
אם קיימת האופציה והיא קיימת אז כדאי, לא?...(:
תודה רבה לך שטותשנח יקר (:
ההפסקה הזמנית במקרה שלך כל כך טיבעית
ומתקבלת על הדעת, כאשר כתב יד שלך נמצא אצל
המו"ל. הציפיה לתוצאות ...זה חלק מהתהליך.
ואת ממשיכה ליצור, את מציירת. אילו ידעת כמה זמן
מאז נעצרה כתיבתי...אבל אני לא מוטרדת מכך כי אני
יודעת שההפסקות האלה הם חלק חשוב אם מסיימים נושא
מסויים.....
מאחלת לך בשורות טובות גם מ"הלקטורים האנונימיים"
שיהיה בהמון הצלחה.
ת ו ד ה ל ך
יקרה אהובה...
היה כייף לראות אותך השבוע, גם אני מחכה, ותודה על התמיכה והאמונה בי...
אני אחזור (זוכרת מה גרם לי לחזור בפעם הקודמת?.....אולי כדאי שאחזור גם לכך, לא?)
שבוע טוב
אני מחכה בסבלנות שיצא הרומן שלך ויודעת שכל יהייה וגם החשק העז לכתוב יחזור. כי זאת את.
הי מיקי, נעים להכיר (:
כן , הפתרון בתאוריה ידוע לי.. תודה
שנית, המשחק הזה, יחסי הקרבה-ריחוק, לעשות הכל ולהמנע מהכתיבה.....מוכר מאוד. הפתרון: פשוט לכתוב....:-)
אתה כל כך צודק אחאב, כל מילה שנאמרת/נכתבת יוצאת מאיתנו והלאה, והיא כבר לא שלנו.
אבל, אתה יודע, אחרי כל כך הרבה עריכות וקריאות חוזרות ותיקונים, אני כל כך קשורה לבייבי הזה (:
אחרי ששלחתי התחושה היתה מוזרה, נוצר חלל מסויים בשגרת חיי, בשעות שבהן עבדתי על הרומן (שעות הלילה כמובן) בהמשך נוצר בו ואקום והוא התמלא..
הרבה הרבה הצלחה
מאד סקרן לקרוא את הרומן :)
דניאל, ברוך הבא (:
רק להיות נוכחת, לתת לעבור דרכי, לנשום לאט.
פעם ככה ופעם ככה
הכינוי שלך תמיד מעורר בי שמחה, זה חשוב (: וכייף שבאת לבקר..
האם ציפיה תמיד מהולה בייסורים? לא אצל כולם, אני מניחה...
ציפיות נולדות ומתמוססות מעצמן כל הזמן, כל יום, קטנות וגדולות..הן משאירות אותנו ברף מסויים של מתח, לפעמים נעים.
אז את בכיסא? אחלה (:
מרוה יקרה...הקפצת לי זכרון ישן (:
ישנם זמנים בחיים שעוברים אותם לבד, ולא משנה כמה חברים יש, בסופו של יום החוויה היא פרטית- לטוב ולרע-
הזכרון הוא: מספר ימים לפני שילדתי: מחשבות, חרדות, עומס, חוסר ודאות. כי בחדר הלידה, עם כל הצוות התומך, איש לא יכול היה להיות במקומי...
אבל,
"על הספסל" ישבו חברים ואנשים קרובים וטובים, שרק החזיקו את היד, וזה היה הרבה מאוד.
אז תודה (:
כן, את צודקת.
המשיכי לתת לכל לעבור דרכך, כמו שאת עושה.
את מתבוננת בזה.
פעם את כותבת, פעם את מציירת :)
טופ ...אז לי נשאר הכיסא..וציפיה היא לפעמים ברוכה ולפעמים מייסרת..אצלך יש את השילוב של השניים בצורה הרמונית ונוגעת..בשורות טובות ורגעי ציפיה מחוייכים מותק