בית האמנים חדרה מתכבד להזמינכם לפתיחת שתי תערוכות - "סוד האבן - יסוד המים" אוצרת: ורדה גנוסר "דיוקן של מקום" אוצרת: מריאנה קורול
סוד האבן - יסוד המים סופי יונגרייז - פיסול באבן וציור סרט אמנותי: ד"ר לילה מור אוצרת: ורדה גנוסר Secret of Stone – Spirit of Water Sophie Jungreis Stone works & paintings Art Film by Dr. Lila Moore Curator: Varda Genosar
פתיחה במוצ"ש 05.02.11 בשעה 19:30
שיח גלריה 16.02.11 בשעה 19:00
תאריך נעילת התערוכה: 27.02.11 צילום מסרט אמנותי - לילה מור
אשה ואבן" סופי יונגרייז - עבודות פיסול ורדה גנוסר
נוכחותן של נשים פסלות בשדה האמנות אינה תופעה שכיחה, ובמדרשות האמנות השונות מקומו של תחום זה אינו בולט, בעיקר לא בקרב אמניות. אמניות פיסול כמו חנה אורלוף הציבו את אמירתן המוצקה בנושא וסופי יונגרייז נכנסת למרחב הזה ביד מיומנה. יכולתה הבלתי מעורערת להתמודד עם החומר הקשיח ולהבקיע ממנו בתהליך של 'ירחי לידה' ישויות דינמית, היא חוויה פלסטית מיוחדת במינה. עוצמה ורכות מאפיינים את מגע ידה של האמנית באבן, אם זו אבן מצפה ורודה, או אבן ערד כהה, בזלת קשיחה ואפורה, או אבן ירושלמית לבנה, המעלות מתוכן את הסוד הפנימי, המתגלה אט אט מתחת לידה, בשפה רבת מבע ומשמעות. באני מאמין שלה, מצהירה האמנית על דרך זו של חיפוש אחר 'השלמות הפנימית', אחר נימי הרגש בנימי האבן, המתעוררת תחת מגע כלי הפסול, ומחברת אותה אל מקור עמוק ופנימי, בחומר וברוח. סופי אינה מהססת להשתמש במושג 'גאולה', שכן בעבורה, המסע הזה אל תוך האבן, הוא מסע אל המקומות 'המאובנים' בנפש, המשתוקקים לפתיחת סדק כדי להציף באורם את המרחב, לגלות את הזרימה שהיא אחד ממופעי הטבע, - יסוד המים. מעשה הפסול שלה, הוא מעשה אהבה של חיזור, תקיפות, עדנה, ריגוש, הבאים לידי שלמות שבאיחוד. הגלוי הוא חתירה אל ידע סמוי, בתהליך המשחרר את האור מן החומר בתהליך אינסופי של חיפוש פנימי, בו הנפש מבקשת לעלות מתוכה את אותם חלקים שאבדו לה ולהגיע אל האותנטיות העצמית. התרפקות על האבן הקשה היא גם התפרקות ממטענים כבדים הגלומים בנפש, המוצאים את הנתיב הנכון לשחרר מכלאם אנרגיות ראשוניות . שכחת הזהות העצמית וגילויה מחדש, הם מעין נפילה וכיסופים אל 'ארץ אבודה' . הנשמה פונה אל החומר ומבקשת לדעת את הנאות הגוף, שוכחת כדי כך את זהותה האמיתית. סופי מחפשת את הפנינה שלה בחביון האבן, במקום ממנו תשליך אור על החומר, ובמעשה הזה מוצאת את הזיווג, הארוטיות, האנדרוגניות, המייצגים את היצר והיצירה, את המלא והחסר, המתאחדים לכדי ישות אחת. במעשה כזה הגואל הוא הנגאל, salvator salvatus , כמו הגיבור המיתי היורד מן השמיים אל הארץ, ועוטה 'בגד שאינו נקי' קרי - מעטפת הבשר, על מנת להתמזג עם יושבי האדמה, כך האמנית בלבשה את חלוקה, יוצאת לעבודת הקודש שלה, במעשה אמנות שבמהלכו, באמצעות האור והצורה הבוקעים מן האבן, היא מגיעה לתובנה כי הישות הזו דומה לה בכל, שאלה הם מעין כפילים של ה"אני" האמיתי שלה. כשם שהגאולה היא תוצאה בלתי נמנעת של – ידע, כך במעשה האמנותי, - הידע, המיומנות והכשרון הם אלה המאפשרים את הגיחה מדממת האבן, אל מקום בו האמנית מדובבת את האבן בסודה. כמו בתהליך הגאולה גם כאן מתחייבים שלושה שלבים: יקיצה, התגלות הידע, ושכחה עצמית . גבר ואשה מתגלים באבן כישות היולית אנדרוגינית, הבאים לידי השלמה נצחית. היסוד הארוטי הקמאי בעבודתה מאזכר צלמיות פרה-היסטוריות, של האם הגדולה, או את פסלי ה'יוני' וה'לינגם' במסורת ההודית המייחדת ליסוד הזכרי והנקבי משמעות רוחנית, כפי שהדבר מתבטא גם בגישה הקבלית. אמר רב קטינא : "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרים להן, ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (בבלי, יומא נד ע"א) . כך, השכינה, היסוד הנקבי מתמזגת עם היסוד הזכרי, התקשרות עם האלוהי המתוארת גם בזוהר כחוויה של נועם ועונג. סופי 'לשה' את האבן כאילו היתה עיסה רכה, המתקפלת אל תוך עצמה כיצור רך מופנם, נפתחת כפרח, מזדקרת ומתהדקת כשני חלקים החודרים זה אל זה, בערגת השלמה. הצורות האורגאניות הבאות לידי ביטוי גם ברישומי הנייר הגדולים וגם בעבודות הצבע נותרות מופשטות וזורמות למרות המסיביות שלהן, האמנית מצליחה לנצל את הנפחיות למשחקי אור- צל כמשחק של אהבה. תהליך של איחוד והתחברות חוזרים ונשנים, המוצאים את המשמעות בחיבור עצמו, בגאולה מתוך האבן.
'השאיפה לשלמות' - סרט אמנותי. יצירה, בימוי ועריכה :ד"ר לילה מור. הצהרת אמנית - ד"ר לילה מור, 2011 .
'השאיפה לשלמות' הוא סרט אמנותי שעוצב במיוחד כדי לעורר התרחשות רב ממדית -פיסולית, חזותית, סונית וכוריאוגרפית בחלל ובזמן של התערוכה "סוד האבן – יסוד המים". המפגש בין פסלי האבן ועבודות הרשום והציור של סופי יונגרייז שבתערוכה לבין הסביבה המדברית שהסרט מתאר,מרמז על רשת מעודנת של יחסים פנימיים. הפיסול, הציור והסרט עוסקים במארג הפיזי והמטאפיזי של האדמה כסביבה טבעית, מצד אחד, וכארכיטיפ של הנשי, מצד שני. המרקם הגיאו-אורגני של הסרט הוא אזור הנגב ומדבר יהודה.הטיפול הצורני של הסביבה הטבעית והגוף האנושי הוא כוריאוגרפי במונחים קולנועיים. אני עוסקת במקצבים שהטבע יוצר. המרקם החיצוני של עולם הצורות הוא בשבילי במה ללא גבולות, משטח שאינו מוצק לגמרי אלא בתהליכי שינוי אינסופיים. העולם הוא מקום לא מקום וזמן לא זמן. בחלל הזה אני חשה את הנשמה של העולם רוקדת. זהו המחול של האנימה מונדי שסוחף אותי במהלך התהליך היצירתי. התנועה הבלתי מושלמת של התוהו ובוהו מנחה אותי. אני לא בונה ולא מפרקת אלא מתחברת לכוריאוגרפיה של מהומת האלוהים המובילה שוב ושוב לטרנספורמציה. בכאוס המתארגן לתבניות אני מגלה כל פעם מחדש את המחול של השלמות ואת הנישואים הקדושים של קטבים מנוגדים, את האיחוד השוויוני שלה עיקרון הגברי עם העיקרון הנשי, הבלט הסמוי של הגוונים המנוגדים בין האור והחושך. הסרט המוצג בתערוכה הוא פרגמנט מתוך סדרה של סרטים שכמכלול עוקבים אחר 'השאיפה לאחדות' עם היקום דרך דיאלוג תנועתי וחושני בין הגוף האנושי והתודעה ליסודות ולאלמנטים של הטבע. הנוף המדברי המרמז על מסע פנימי מתחדד דרך הסגנון הקולנועי, הרפלקטיבי- מדיטאטיבי, והזרימה הלא ליניארית של הדימויים. במסגרת הקונצפט של התערוכה הסרט מהדק את היחסים הקינטיים, הסוניים והתחושתיים בין הגוף האנושי הנע בחלל בין הפסלים והציורים. יד נוגעת באבן, גוף במרקם, הלב הפועם בפס הקול מהדהד מתוך האדמה הלוהטת, מתוך הגוף והאבן שבחלל המפוסל, מים זורמים כמו דם בעורקיה של 'גאיה' אל כל מקום. בעידן המצלמות המשתכללות באיזה עיניים נבחר להתבונן בטבע של עולמינו ההולך ונכחד? פייר טייארדה-שרדין כתב: "ההיסטוריה של עולם החי יכולה להסתכם כשדרוג של עוד ועוד דורות של עיניים מושלמות בקוסמוס שבו תמיד יש עוד מה לראות". ואכן, ביקום הממציא עיניים כדי לראות ולדעת את עצמו כיצד נדע את עצמינו דרך עיניו? כיצד הבריאה תדע את עצמה דרך העיניים הטכנולוגיות, הפוסט-אנושיות והמשודרגות שלנו ?באיזה שפה אסתטית נבחר לתאר את העיקרון הנשי הקמאי, המיתולוגי והמתחדש שבכוחו לשנות באופן רדיקלי את התרבות הפטריארכאלית שעדין מאפיינת את המאה ה-21? וכיצד הסרט כשדה של תודעה מאכלס את חלל התערוכה? שאלות מסוג זה מעסיקות את עבודתי היצירתית ואת המחקר שבו אני עוסקת. התהליך האסתטי מלווה את הדחף היצירתי שנובע מתוך הפרדוקס הקיומי והקוסמי של כאוס מאוזן.
דיקן של מקום – תערוכת נושא של אמני הפורום לציון 120 שנה לעיר חדרה. משתתפים: אבי אלבחרי, ארז אלגון, טליה בכר, ג'ני ברוך, חוה גדיש, אולגה גוריאנוב, ניצה דגן, ז'ק הויברגר, יגאל טיטלבוים,, גלית ישראלי, מאירה כהן, רמה לוריאן, מיכאל ליפל, מרים לצקו-קוצין, צדקה מצרפי, אשר נחום, ישראל עובדיה, מריאנה קורול, מינה ריין, יעקב שאקי, בטי שוצברג, יוסי שוצברג.
דיוקן של מקום התערוכה "דיוקן של מקום" מאת פורום האמנים של בית האמנים בחדרה מוקדשת לציון 120 שנה לעיר חדרה. בתערוכה זו אמני הפורום נענו לאתגר ההיסטורי והאסתטי של התערוכה לתת תיאור אמנותי לעיר התוחמת את חייהם היומיומיים. התערוכה נותנת ביטוי לעיר דרך הארכיטקטורה, הקהילה החברתית, הרב תרבותית, החיים האישיים שבתוך הבית, והנופים הציוריים של הסביבה הטבעית שפונים אל העולם החיצוני מתוך העולם הפנימי של הנפש המתבוננת בתום ביופי. אתגר נוסף שמאפיין את התערוכה הוא הפורמט האחיד והגודל הזהה של העבודות הדו ממדיות. הפורמט החוזר על עצמו יוצר אווירה שיווניות וסיטואציה דמוקרטית ומאפשר מצד אחד, ביטוי אישי לכל אמן ואמנית, ומצד שני, מייצר מבע קולקטיבי של העיר דרך האפקט המשותף של מכלול העבודות. התערוכה כוללת סגנונות אמנותיים וטכניקות שונים ומגוונים. המגמה הבולטת היא הגישה הסגנונית הנאיבית והפולקלוריסטית שמאפיינת אמנות עממית. אולם ראוי לציין שחלק מהעבודות מעבדות ערכים אסתטיים מעולם האמנות העכשווית. באופן כללי, הצביון הנאיבי של רוב העבודות משקף באופן בלתי אמצעי את המהות האותנטית של העיר ואת הסיפור המשותף של תושביה. הפילוסוף היהודי- צרפתי אנרי ברגסון כתב שהדיוקן הגמור הוא תוצאה של תהליך שלא ניתן היה לחזות אותו. הדיוקן מורכב מהתווים של המודל, מהאופי ומהטבע של האמן, מהצבעים שנבחרו, ומכל אלו אין לדעת מראש מה ייווצר. לפי ברגסון, כולנו במידה מסוימת אומנים השרויים בכל רגע חולף בתהליך היצירה של החיים. בתערוכה זו, המודל היא העיר חדרה, והדיוקן שלה נוצר דרך תהליך מתמשך ויומיומי של התבוננות בתווייה ויצירה מתוכה. דרך התבוננות, היכרות, וזיכרונות הצופים בתערוכה מוזמנים גם הם לקחת חלק ביצירה של דיוקן העיר. ד"ר לילה מור |