פוסט זה התפרסם במגזין המושבות בשישי האחרון: http://magazin.org.il/inner.asp?page=21&article=2273 "נדא, זה משהו שתמיד רציתי לגלות לך, אך היה לי קשה לומר. אבל האכזבות האחרונות שהיו לך, מחייבות אותי לדבר. זוכרת איך באותו יום ירדת במעלית מהקומה השביעית, אחרי שביררת לגבי מקום הלימודים ולחשת לעצמך באכזבה רבה, שיהיה לך לא קל? זוכרת? בטח זוכרת. אך לאותה קומה שביעית חזרת אחרי כמה חודשים, נחושה, אופטימית ולוחמנית, יותר מתמיד. ’לא משנה מה יהיה’ אמרת לעצמך, כי רצית להיות הדבר שתמיד אהבת וחלמת. רצית להיות עיתונאית".
"שאלו אותך באותו ריאיון של בית הספר לעיתונאות, באיזו מדיה את מעדיפה להשתלב. ואת ענית בהססנות, שאת מעדיפה להיות ברדיו. כשנשאלת למה לא בטלוויזיה, לא היססת וענית: ’הציבור הישראלי לא מוכן עדיין לקבל אישה מוסלמית, עם כיסוי ראש, מציצה כל ערב ממסך הטלוויזיה". ברדיו, חשבת לעצמך, הם רק יישמעו את הקול שלך, שמשום מה חשבת, שהוא דומה בטון ובמבטא לשדרנים בקול ישראל. לא כל כך הבנת את המשמעות של המושג "ציבור ישראלי". היית ילדה עדיין וזה היה מן מטבע לשון שחזרת עליו בהרבה פורומים, כמו תוכי. אני בטוחה שבלבך מאוד רצית להיות בחזית. מאוד רצית להיות בטלוויזיה ושכנעת את עצמך שזה ייקרא מתישהו בקרוב".
"בהמשך, המושג קיבל אצלך משמעות ברורה יותר כשאיש תקשורת מפורסם, שאל אותך למה את רוצה להיות עיתונאית? ענית: ’אני חושבת שיש הרבה אוכלוסיות בחברה שלא זוכות לסיקור בתקשורת הישראלית וגם אם הן זוכות לסיקור, אז הסיקור בדרך כלל, שלילי ומאיים’. הוא שאל אותך אם זאת הסיבה היחידה ואת ענית שאת חושבת שאין מספיק אנשי תקשורת ערביים שמשולבים בתקשורת הישראלית. הוא שאל בחזרה: ’ולמה את חושבת שאין כאלה?. ואת ענית במילה אחת, (שאם לא היית שומעת אותה ממרצה יהודי באוניברסיטה, לא היית מעיזה לומר אותה), ’גזענות’.
יכול להיות שהאיש אהב או לא אהב את התשובה שלך ולכן ענה לך בביטחון רב: ’יפה נדא, מה שאת אומרת, אבל את יודעת שכדי להשתלב בתקשורת הישראלית ולמשוך את הציבור הישראלי, את צריכה שיהיה לך מבטא צברי?’. אבל את התעקשת להמשיך במחשבותייך החיוביות, ’שום דבר לא עוצר בפני הרצון’ אמרת לעצמך".
"לאחר זמן קצר התחלת ללמוד משפטים במקביל. והבנת על הדרך, שלנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, לקח הרבה שנים כדי להוציא את פסק הדין בעניין קעדאן, בטענה - למרבה הפלא- ש’הציבור הישראלי’ לא היה בשל מספיק כדי לשאת על כתפיו פסק דין כזה. פסק דין, אשר קבע לראשונה כי הקצאת קרקעות ליהודים בלבד, על קרקעות ציבור אינו חוקי. אז הבנת שאי המוכנות של ’הציבור הישראלי’ נמצא בתחומים רבים מחוץ לתקשורת. אבל את כנראה, לא השתכנעת שמדובר בציבור הישראלי".
"והנה מגיעה התשובה - אני מקווה שבשבועות האחרונים הבנת שלעולם לא תופיעי בטלוויזיה הישראלית בתור עיתונאית או מגישה, או מישהי שאומרת דברים שאת מסוגלת להם. המקסימום שקרה, וכמובן שלא יחזור על עצמו, זה שהופעת בשעשועון טלוויזיוני ישראלי, ’אחד נגד מאה והיית לאישה הערבייה המוסלמית הראשונה עם כיסוי ראש, שמשתתפת בתוכנית כזו, אבל זה לא היה יותר מקרקס חד פעמי על מסכי הטלוויזיה הישראליים וזה היה מספיק רייטינגי ללילה אחד, לא יותר".

באחד נגד מאה. "בשבועות האחרונים ניסית לשדר לסובבים אותך, כי הפעם זה יצליח. הפעם זה שונה. אבל את לא הפנמת שאת לא מספיק טלוויזיונית, לא מספיק מרשימה, ולא מספיק רהוטה בשפה העברית? כשקיבלת מייל ובו המליצו עלייך לתפקיד מגישת חדשות בטלוויזיה המקומית בעברית, שמחת מאוד, אבל עמוק בפנים, זה לא היה כך. באודישן, סיפרת למראיינת את סיפורו של המרצה והמבטא. היא טענה שאנשים שמדברים בטלוויזיה, צריכים להתאים את מבטאם לציבור הצופים". "חולצת השמנת המכופתרת, הסוודר האפור מעל, האיפור המוקפד, והעקב המיושר, הכל נראה מצוין. אך דבר אחד לא יכול היה להסתיר את התוצאה הצפויה מראש. ’לא מעצבן אותך שיש לך כיסוי ראש’? שאלה אותך גילה באודישן. ’אותך זה מעצבן’? שאלת בהתגוננות. ’כן’, ענתה במלוא הפה. ’אותי זה לא’, ענית בגאווה. גילה השתתקה לרגע והמשיכה להסביר את התיאוריה הפמיניסטית שלה לגבי כיסוי ראש. יכול להיות שלא היית מספיק מקצועית או שלא התאמת לתפקיד, יכול להיות שגימגת, ויכול להיות שאת לא מתאימה להגשת חדשות בכלל, אבל תשובה מקצועית לא קיבלת עד עצם כתיבת מילים אלה. התשובה היחידה שקיבלת מגילה הייתה: ’אני יכולה לשלוח את הפרטים שלך לטלוויזיה בערבית, יש לנו טלוויזיה בערבית’".
"אינני מצליחה להבין את ההתעקשות שלך להמשיך בדרך עגומה זו, כשאת מקבלת את התשובה ישר לפרצוף. את כנראה מאמינה בפתגם הערבי: ’המכה שלא פוגעת, מכאיבה’, אבל אני בספק אם אי פעם הכאבת למישהו. אני חושבת שאת רק מכאיבה לעצמך".
"והנה את מביטה במראה. פנייך עטופות עייפות ואשליה. כמו איש זקן שיושב על קברו הטרי של בנו. אבל עינייך, הן אותן עיניים והן לא משתנות. ברק הנחישות לא עוזב אותן".

מסתכלת על כתבה שהכנתי במסגרת הלימודים. |