מיליונר -הסיפור הרומנטי השבועי

73 תגובות   יום שבת, 22/1/11, 19:07

 

''

אני לא ממש מת על דייטים. הם נראים תמיד אותו דבר. הבחורה שהכיר לי שותף לעסקים, או אחי, או מכר שלי מהעשירון העליון, היא תמיד נאה, משכילה, תרבותית ומעניינת. יש לה מקצוע חופשי כל שהוא, היא מממשת את עצמה נפלא, אבל הגיע הזמן להקים משפחה. לא, זה ממש לא משנה לה שאני מיליונר. פחחחח.....

 

אני בן 25 . יש אומרים כוכב מטאור בתחום הנדל"ן. את הדירה הראשונה שלי קניתי בגיל 18 מעמלות תיווך דירות. אחרי שנתיים קניתי עוד דירה להשקעה, ואחרי שנה –בניין רב קומות. אין לי ממש זמן פנוי להכיר בחורות, כי רוב הזמן אני יושב בלימוזינה הלבנה שלי ועובד, בנסיעות ממקום למקום. לכן אני אף פעם לא אומר "לא" כשרוצים להכיר לי. כל דייט מתחיל בדיוק אותו דבר, וגם נגמר אותו דבר.

 

זה מתחיל בכניסת נעלי עקב נוצצות, המחוברות לרגליים ארוכות וחצאית מיני. כשכל החבילה יושבת לצדי בלימוזינה, מתברר שיש לנו המון על מה לדבר, והשיחה קולחת יופי. אנחנו שותים שמפניה, עוצרים במסעדה, לפעמים במועדון יוקרתי שאליו נכנסים בכניסה השמורה לאח"מים. כן, אני נחשב אח"ם. לא בגלל מי שאני, אלא בגלל מה שיש לי. אני לא מערער על זה, וגם לא נעלב מזה. אלה חוקי החיים. מי שיש לו יותר, שווה יותר.

 

רק שבענייני הלב הייתי רוצה שהבחורה שתהיה לצדי, לא תסתחרר כל כך מהעובדה שאני מיליונר. שתתאהב בי בלי קשר. אני לא מכוער, לא טיפש, ולא משעמם. גם אם הייתי עני, אני בטוח שלא היו חסרות לי בחורות כי יש בי משהו, ואני לא מבין בדיוק מה, שעושה להן את זה. הצרה היא, שכל דייט מגיע איך שהוא לעניין של כמה כסף יש לי. הבחורה תמיד אומרת שהכסף לא מעניין אותה, אבל משום מה תמיד עושה מזה נושא שיחה מרכזי. ולכן כל הדייטים שלי נגמרים כמו שהם מתחילים: נעלי העקב הנוצצות יוצאות החוצה, אחריהן הרגליים הארוכות, עד שכל החבילה בחוץ. אני מנפנף לה בחביבות, והלימוזינה מזנקת קדימה. בלעדיה.

 

אחרי כל דייט כזה אני נשבע שבדייט הבא אני אחכה לה בפינת הרחוב עם אופניים, לבוש בבגדים הישנים שלי לפני שאני תורם אותם לויצ"ו, אקח אותה למקדונלד ואחר כך פשוט נטייל על חוף הים יחפים. היא לא תדע שאני מיליונר ותוקסם מאישיותי נטו. אבל זה אף פעם לא קורה. לא יודע למה. אולי כי לתכנן דברים פשוטים זה מאוד קשה לי. אני מומחה בתכנון דברים מסובכים כמו טיול בכדור פורח או גיחה בהפתעה ללאס וגאס במטוס הפרטי שלי. אבל דייט פשוט? זה מסובך מדי בשבילי לתכנן...

 

זאת הסיבה שהחלטתי להירשם למשרד השידוכים הכי מפורסם בארץ. "אין לי דרישות מיוחדות", אמרתי לה, לסילביה, בעלת המשרד, המחזיקה במוניטין של יותר מ-10,000 חתונות של פנויים איכותיים. "רק דבר אחד חשוב לי, שהיא לא תדע שאני מיליונר. אני רוצה שהיא תבחר בי בזכות עצמי". סילביה אמרה שזה לא מקובל עליה. "תשמע, אם אני אתחיל עם שקרים ועיגול פינות, כל המוניטין שלי ילך לעזאזל", הסבירה לי. "אתה צריך להבין שלא הגעתי לאן שהגעתי אלא משום שיש ביני ללקוחות כנות מוחלטת".

 

לאחר הפצרות רבות ובעזרת קסמי האישי, שדרכו הוכחתי לה שאפשר להימשך אלי גם בלי כסף, ניאותה סילביה לא לגלות למועמדות שאני מיליונר, אלא שהציבה תנאי – עלי לגלות להן זאת בעצמי בדייט השני. הסכמתי בהתלהבות. אחרי הכול, אם יהיה דייט שני, סימן שהבחורה תמצא בי עניין טהור ואמיתי.

 

 

ארבעה דייטים חלפו, עברו להם, וכאשר שרבבתי כביכול באקראי לשיחה, את העובדה שלאחרונה פשטתי רגל ואני בחובות של מיליונים, השתנתה ההבעה על פניהן של כל ארבע הבחורות, ופתאום הן חטפו כאב ראש נוראי ורצו הביתה. מיד.

 

התחלתי קצת לאבד תקווה. האם לעולם לא אמצא אהבה אמיתית? האם נגזר עלי להיות מיליונר בודד ומתוסכל עד זיקנה ושיבה? האם לא מגיע גם לי בת זוג שתחלוק אתי באהבה את חיי? הסחתי את הגיגיי בפני סילביה. היא הביטה בי בחיוך לגלגני. "עוד לא הבנת שכסף מסובב את העולם? כמה תמימות באדם אחד!". היא שלחה אותי לשיחה עם הפסיכולוג של המשרד. זה לא עזר. נשארתי עיקש בתפיסתי, שמגיע לי להיות נאהב בזכות עצמי, ולא בזכות כספי.

 

סיכמנו על דייט אחרון. אם גם הפעם תברח הבחורה, או שאשנה את תפיסתי ואבין את דרכו של עולם, או שארד לחלוטין מהרעיון של חיים משותפים. אבל הפעם, משום שזה דייט אחרון, החלטתי לבקש עזרה מסילביה לתכנן את הדייט הפשוט שכל כך רציתי לבצע ולא הצלחתי. סילביה נתנה לי את האופניים הישנים של הבן שלה. המזכירה שלה סיפקה לי בגדים ישנים שהשיגה בויצ"ו. הכול היה מוכן לדייט החלומות שלי, דייט שבו אני אדם רגיל, שנוסע על אופנים, גר בדירה שכורה, ולא מקדיש חשיבות לבגדי מותגים.

 

עמדתי בפינת הרחוב, כשהאופניים אזוקות לעמוד, וחיכיתי. עוברים ושבים כלל לא הביטו בי. נראיתי אדם רגיל לגמרי. לא עני מדי, לא עשיר מדי. בחור בן 25 שנמצא בתחילת חייו הבוגרים ועדיין לא הגיע לשום עמדה. ואז, חרישית וחלקה, עצרה לידי לימוזינה לבנה, ובחורה די צעירה, בלבוש אופנתי יקר למדיי, חייכה אלי מהמושב האחורי. "הי!", אמרה. "בוא, תיכנס, אני הדייט שלך להערב".

 

מאובן מתדהמה, לא הצלחתי להוציא הגה מפי. התיישבתי לידה, כשהיא מגישה לי שמפניה בגביע מהודר. "אתה תאהב את זה", אמרה. "זה מהבציר האחרון של היקב הכי מובחר שלי בצרפת".כל הדייט התקשיתי לדבר. על שאלותיה במה אני עוסק, עניתי בשפה רפה שאני סטודנט למינהל עסקים ועובד בזמני הפנוי כעוזר למתווך דירות, כדי לממן את לימודיי. היא הקשיבה. לאחר מכן שאלה מה הן תוכניותיי לעתיד.אמרתי לה שאני מתכנן להיות מיליונר. היא צחקה. "לא כדאי לך...", אמרה. סתמה ולא פירשה.

 

בהמשך עצרנו במסעדת יוקרה שכולם מכירים אותי שם. "רק רגע...", אמרתי בקול תקיף. "בואי נעשה משהו שונה. בואי נאכל במקדונלד באיזה רחוב שקט". אם תמהה לרגע, הרי שלא הראתה סימן לכך. בסוף זה לא היה מקדונלנד אלא איזו פיצריה קטנה ופשוטה, באחד הרחובות הקטנים בפינת אלנבי בן יהודה.

 

השיחה קלחה כאילו הכרנו שנים. כאשר סיפרה על המחיר שהיא משלמת על מעמדה כבעלת מספר יקבים מצליחים בעולם, הנהנתי בראשי, באהדה מופגנת. אחר דיברה על איכויות שונות של יין.גם כאן הנהנתי לתפארת. "אתה כל כך מבין אותי!", התרגשה. "וכל זה בלי שיהיה לך מושג בכלל בכסף בסדרי גודל שיש לי". חייכתי אליה. "אנחנו הניגודים המשלימים המושלמים", אמרתי, ושכרי היה חיוך נוסף, יותר נפלא מהקודם.

 

ב-3 לפנות בוקר, היא החזירה אותי לעמוד שעליו אזקתי את האופניים. התנשקנו. לבי הלם כמו בכיתה ז', בנשיקה הראשונה. "אני כל כך שמחה שפגשתי אותך!", לחשה באוזני, מטריפה את הדם בעורקיי."אתה לא מתאר לך כמה חיפשתי גבר כמוך. פשוט גבר רגיל. סטודנט שעובד למחייתו. כמה נמאס לי מהמיליונרים שסילביה הכירה לי. רק על כסף הם מדברים כל הזמן!".

 

בלב כבד התקשרתי לסילביה לספר לה במחי יד אחד על התאהבותי ועל כך שאני הולך לאבד אותה בדייט השני, כשתשמע שאני מיליונר. "אל תתייאש!", עודדה אותי סילביה. "יכול להיות שהקסם האישי שלך עבד עליה כל כך טוב, שהיא לא תיתן לך ללכת". את הדייט השני קבענו באותו מקום.הייתי עצוב ומדוכא כשחיכיתי בתוך הלימוזינה שלי, כצעד ראשון לגילוי כל האמת עליי.

 

היא איחרה בכמה דקות, משום שהגיעה על אופניים. אופניים די ישנים. רגע....אלה האופניים של הבן של סילביה! ללבוש האופנתי מאתמול לא היה כל זכר. ג'ינס פשוט וגופיית טי. אם הופתעה מהלימוזינה, זה לא ממש הורגש עליה. חיוכה הנפלא נשאר כשהיה, כשסיפרה לי, שסילביה ביקשה ממנה, סטודנטית בת 22 בפקולטה ליינות, להעמיד פני מיליונרית, ולצאת לדייט עם סטודנט מוכשר,  ולנסות למצוא בו  עניין.

 

"נו, ומצאת?", פרצו המילים מפי ללא שליטה, לאחר התדהמה. "מצאתי משהו...", היא אמרה, ושוב החיוך הזה שלה, שמטריף לי את החושים. "משהו?", שאלתי. "משהו", ענתה, נכנסת ומתיישבת לידי. "משהו שאני מוכנה לבדוק עוד קצת, והפעם ללא תשלום מסילביה...."

 

 

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

 

 

 

 

דרג את התוכן: